18/05/2025
לא, אני לא עוברת משבר גיל 40. להיפך.
אני מחכה לו.
מחכה לסגור עשור שהיה הקשה בחיי – עשור של כאב, של שברים, של ריפוי, של הישרדות.
הסרטן? הוא לא היה החלק הכי קשה.
הוא היה כמו חממה. עצר את החיים, איפשר לי לקבל אהבה, תשומת לב, מנוחה, הזדמנות לבחינה מחודשת של הכל.
אבל כשהסערה ההיא חלפה, והחיים המשיכו – התחיל משהו אחר.
משהו ששקוף מבחוץ, אבל צורח מבפנים.
הכאב הכרוני.
הוא איתי בכל בוקר שאני מתעוררת אליו.
בכל לילה שאני לא מצליחה להירדם, או מתעוררת שוב ושוב.
בכל יום שבו אני לא מצליחה לתפקד, אפילו לא לקום מהמיטה – לא כי אני עצלנית, לא כי אני חלשה, אלא כי הגוף שלי צורח.
ללמוד לאהוב את עצמך ככה – עם מגבלות, עם גלים של חוסר סבלנות, עם מצבים שאת לא יכולה להיות עם אף אחד, אפילו לא עם עצמך – זו הדרך הכי קשה והכי אמיצה שידעתי.
לא שיתפתי לאחרונה. לא הצטלמתי. לא נעלמתי – פשוט שומרת על שקט.
שומרת על הפרטיות שלי. על הכבוד של הסובבים אותי. על הרגעים שבהם אין לי כוח אפילו להסביר.
אבל היום אני כאן כדי להגיד – כאב כרוני קיים.
הוא שקוף.
הוא שוחק.
והוא דורש אהבה מהסוג הכי עמוק – אהבה לעצמך, גם כשזה מרגיש בלתי אפשרי.
אז אם את או אתה חיים עם כאב – פיזי, רגשי או נפשי – תדעו שאתם לא לבד.
ואם אתם מכירים מישהו שחי עם כאב – תחבקו, תקשיבו, אל תמהרו לשפוט.
המודעות מצילה חיים. ההבנה מעניקה אוויר. והאהבה – היא התרופה הכי טובה שיש.
