19/10/2024
אתמול, ה-18 באוקטובר 2024 מת יהודה באואר, פרופ' אמריטוס יהודה באואר.
זימן לנו הגורל את הכבוד להוציא לאור את שני הספרים האחרונים שפרסם.
ולהכיר אישית, במספר פגישות מרתקות, את האדם הדגול מרבבה הזה שכמותו חסרים יותר ויותר במדינת ישראל שירדה מן הפסים.
לזכרו המבורך, הנה מאמר שכתב חנוך מרמרי על ספרו האחרון וראה אור ב"הארץ ספרים".
ספרים | עיון
"העם המחוצף בכפר הגלובלי": יהודה באואר - מופת לדמות ההיסטוריון הנאור
בגיל 93 פרופ' יהודה באואר מרשה לעצמו להשתחרר מכבלי הטקסט האקדמי ובספרו החדש הוא מפורר קלישאות על שואת יהודי אירופה ומעשי הרג המוני אחרים. הוא מציע מבט מעמיק בתמורות ההיסטוריות שעבר העם היהודי, בזהות הישראלית וביחסה לחירויות האדם
"הארץ ספרים"
חנוך מרמרי
19 באפריל 2019
עורך הספר: ראובן מירן
בראשית יוני 1982, בימים שהעיתון התל־אביבי "העיר" בן השנתיים ראה בעצמו מגזין עולמי, באתי כעורך העיתון למצוא מושב פנוי בכנס אקדמי בינלאומי שנערך באחד המלונות על חוף הים. נושא הכנס היה "שואה ורצח עם", ודי היה בעובדה שהכנס מתקיים בתחום השיפוט העירוני, כדי להקדיש כפולת עמודים לכיסוי האירוע, גם אם הפלישה ללבנון האפילה על כל נושא אחר באותם ימים.
הכנס, כמתברר, אמור היה להתקיים במרכז יד ושם ולגעת בין השאר בשואה הארמנית, אך לחץ ממשלת טורקיה ומשרד החוץ הישראלי למנוע את השתתפותם של חוקרים ארמנים הביא את יד ושם להסיר את החסות שהעניק לאירוע והפתיחה הועברה ברגע האחרון לתל אביב. הרי לא ייתכן דיון על הרג המוני מבלי לעסוק בהרג ההמוני השיטתי וחסר ההבחנה שביצע הצבא העותמאני בבני העם הארמני. בעקבות יד ושם ביטלו רוב המופיעים בכנס את השתתפותם, וביניהם היסטוריון השואה — הנודע כבר אז — יהודה באואר. גם אם התקיימו כמה התכנסויות ספונטניות, הכנס התאייד מאליו.
אלה היו ימיהם הגדולים של ההיסטוריונים והפילוסופים, המקומיים והאורחים, שנים שבהן עדיין ספרו את מדעי החברה והרוח, והמוני סטודנטים נהגו להיתלות על אדני חלונות האולמות כדי לשמוע את ההוגים הגדולים. כך נקרא בשקיקה מכתבו הנרגש בן אלפי המלים של ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון, "המולדת בסכנה", אל ראש הממשלה מנחם בגין, שפורסם ב"הארץ" ב–1980 ("מהניסיון לשלוט במיליון ורבע ערבים בניגוד לרצונם", כתב בין היתר, "צפויה לנו השחתה שתשים ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו על תחייה לאומית ורוחנית").
איש לא כינה אז את טלמון — מחבר "הדמוקרטיה הטוטליטרית" ו"המשיחיות המדינית, השלב הרומנטי" — שמאל קיצוני, ולא חיפש דרכים לגמדו ולהכפישו, וכשהלך לעולמו, היה בגין ראשון הסופדים לו. ארבעה עשורים לאחר מכן, עודני זוכר לצטט מן המאמר ההוא. הפרופסורים, ההגמונים דאז, היו מעורים בתהליכים חברתיים ומדיניים ולא חסכו ביקורת ממעצבי המדיניות. לא אחת זימנו ראשי ממשלה סופרים והוגים להתייעצויות בגיבוש החלטות לאומיות.
לא ברור אם ביטול ההשתתפות בכנס ההוא היה אקט של מחאה מצד משתתפיו או מעשה כניעה. אך ברור היה שאי אפשר לקיים דיון בעל ערך בעוד ששת העמיתים הארמנים מנועים מלעלות על הבמה. כך או כך, ההחרמה ההיא שירתה את האינטרס המדיני־דכאני הטורקי, ולא את חירות הביטוי, שימור הזיכרון והזכות לחקור ידע ולהפיצו — ערכים שאליהם מחויבות החברות הדמוקרטיות ובהן מדינת ישראל, שזכר השואה כה יקר ללבה. זכר השואה הארמנית נבלם על סף דלתם של קורבנות השואה היהודית.
מה היה שם בדיוק — הולוקוסט? ג'נוסייד? מעשי זוועה המוניים? באואר הוא אחד מההיסטוריונים המחפשים סולם סיסמוגרפי שעל פיו ידורגו ממדי הקטל השיטתי, נסיבותיו, מטרותיו, היקפו ואולי מדד האכזריות שבו, בתקווה למנוע את התפרצותו, לבלום את מהלכו ולקרוא להענשת האחראים לו. אמנם אחרי מלחמת העולם השנייה הוקם גוף בינלאומי, שנועד לקדם מטרות אלה באמצעות "האמנה למניעה ולהענשה על פשע רצח העם", שנחתמה ב–1948, אך באואר שופך עליו אש וגופרית, בשל "בעיות תפישה ופרכות פוליטיות".
על פי באואר, העובדה שנעשה רצח עם שיטתי על ידי משטר שביסוד מדיניותו עמדה הכוונה למחוק עם שלם ומורשתו מן העולם מלמדת כי מקרה שקרה עלול לקרות שוב. מאוחר יותר יתקן באואר "משהו" ויבהיר שאין הכוונה שהתופעה תחזור על עצמה במדויק, אלא בצורה או בהיקף דומה למה שאירע, שכן השואה היא מעשה אנוש ושום שטן או אֵל לא גרם לה. גם כך, זוהי עדיין קריאת תיגר על תפישת הסינגולריות של השואה והיותה ללא מתחרים בהווה ובעתיד — תפישה שמדינת ישראל מטפחת במין גאוות יחידה.
התקלה ההיא, לפני 37 שנה, של התנגשות שואה יהודית בשואה של עם אחר, חקוקה בזיכרוני כרגע של אובדן התמימות. למדתי אז כי בשם הריאל־פוליטיק מקריבים גם ערכי יסוד, כדי לשמר אינטרסים מדיניים. כשלושה חודשים אחרי פלישת צה"ל ללבנון טבחו הפלנגות הנוצריות ביושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות, בחסותו של הצבא המוסרי ביותר בעולם. כמו במקרים רבים אחרים, האחריות לַמעשה התחלקה בין הטובחים לאלה שאיפשרו זאת בעצימת עיניהם.
מוּטֶה מראש, אני שוקע בשאיבת ספרו החדש של פרופסור אמריטוס באואר, שנכתב בעשור העשירי לחייו. אזכור הגיל אינו קוריוזי: באואר הוא ההיסטוריון, ההומניסט וחוקר השואה בעל הפרספקטיבה הרחבה ביותר מבין המהלְכים בינינו. יליד 1926, שמשקיף ממרום גילו על מעשי הזוועה ההמוניים של המאה ה–20 ועל האלימות האכזרית שמייצר הפוסט־מודרניזם המילניאלי.
שני הספרים הפוסט־אקדמיים שעליהם הוא עבד בעשור האחרון, "העם המחוצף" (הוצאת נהר ספרים, 2013) וספר ההמשך "העם המחוצף בכפר הגלובלי" (נהר ספרים, 2019), משאירים פתח תקווה לספר שלישי. אלה ספרים שכבר בשמם ניכר שאין הם יצירה מחקרית צוננת, אלא מסה בלתי מעונבת, יצרית, משוחררת מן הפורמליזם האקדמי ומנכיחה את הכותב עצמו באמצעות שימוש חופשי בגוף ראשון יחיד.
כקורא, לא הצלחתי להתרגל להגדרה המצומצמת, המוזרה, שאליה כיווץ באואר את הזהות הישראלית־היהודית, עד כדי שתי מלים. "העם המחוצף" תורגם בשם הכותר הלועזי כ"The Impossible People", ואילו בתרגום שם הספר הנוכחי נכתב: "The Contrary People in a Global Perspective". על פי המחבר, העם המחוצף הוא "עם בעייתי, מורד במוסכמות, מודע לשורשיו העמוקים, משפיע ומושפע, אתגר לאנושות כולה. עם מרגיז, מייאש, נפלא, מחוצף. העם שלי". מחוצף, משמעו מעז פנים, הנוהג בגסות ובחוצפה. לאכזבתי, דווקא שרשרת מלות התואר הזורמת בקלילות משבשת את הגדרת הפרחחיות הכוחנית הלאומית ולא ברור איזה סוג לאומיות היא משקפת.
באואר נזקק ליותר מלים כשהוא מציג את סגנון הכתיבה המפתיע בשני הספרים האלה. "אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת", כתב במבוא ל"עם המחוצף", "אני בורח לצורת כתיבה זו משום שאין לי אכן כל עניין להסתמך על חכמים ממני, כי ממילא כל הסתמכות כזאת היא סלקטיבית. מרבית חבריי בוחרים סמכויות שמסכימות איתם ומתעלמות מאלה המתנגדים להם".
המעבר מפורמט הפרסום המחקרי לכתיבת מסות מאפשר לסיפור לזרום, כמעט עירום מהערות שוליים, אינדקס שמות ומושגים (שהכרחי דווקא במקרה זה) ורשימת מקורות. הפנייה הישירה אל הקורא אינטימית יותר ומתנשאת פחות. זה אני, יהודה, ההיסטוריון, המדבר אתכם בגובה העיניים, קבלו אותי כמו שאני, וכתודה אגיש לכם מטעמים מערימות הידע והתובנות שצברתי. לא אשמש עוד בעבורכם כיבואן המורשה של כל הידע הזה, אלא כאיש היבוא המקביל, הישיר, ללא משגיחי כשרות וללא עמלות.
אחרי גיל 90 מותר הכל, ובאואר מכין את קוראיו לכך במבוא לספרו הנוכחי: "אני אדם זקן: אין לי זמן, ומה שחשוב לי הוא להציג את גישתי, אשר ממילא לא תתקבל על ידי מרבית הקוראים". אלא אם כן דווקא תתקבל, ותיאלץ את הקורא להתמודד איתה.
עוד בשלב טרום־הקריאה אפשר להתבלבל: האם זו סדרת ספרים בהתהוות וזהו הספר השני בסוגה המתגבשת? נראה שלא לכך התכוונו המחבר והעורך; נראה שפשוט כך יצא. ההבדל בין "העם המחוצף" הראשון לשני מטושטש לגמרי, למעט הבדל מוצהר אחד בספר הנוכחי: "חיבור זה מבוסס על ההנחה שלא ניתן לעסוק בתולדותיו ובמעמדו של העם היהודי בישראל ומחוצה לה, מתוך ראייה מקומית או לאומית בלבד" — הכרזה חשובה, שתוביל גם לחריגה מן המרחב היהודי־ישראלי בנושא שואה ורצח עם, בהנחה שרצח המוני והרג שיטתי הם מצבי קיצון אנושיים ולכן יכולים להתרחש בכל זמן ובכל מקום.
שלושה גורמים בסיסיים מאפיינים, על פי באואר, את שואת היהודים: אופייה הגלובלי, היעדרו של מניע תועלתי בקטל ההמוני, ואופיו המיוחד של העם הקורבן, ה"מזהם" בנוכחותו את השאיפות הגלובליות של המשטרים האחראים לרצח. פרקים 3, 6 ו–7 בספר הראשון עוסקים בשואה וברצח עם; פרקים 3, 4, 7 ו–9 בספר השני עוסקים בשואת היהודים והאנטישמיות. חלק מהפרקים בו הם פיתוח של מה שהחל בספר הקודם — לא רק התבוננות פנימית, אלא גם בחינת מקומנו בעולם.
זוהי אסופת מאמרים שאפשר לראותם כרצף אחד, בשני צירים: ציר אופקי למהות המשטר בחברה מסוימת, וציר אנכי של מעללי החברה והמשטר. באואר מציע לקוראיו תבנית לבחינת התמורות ההיסטוריות במצב העם היהודי על פי הקשרן: "ההקשר הוא אנכי היסטורי(ת), ומאוזן גלובלי(ת)". על הקורא מוטלת אפוא מציאת הדרך להתמצאות בכתוב.
במסגרת זו אפשר למצוא רשימה עדכנית, פרטנית ומקיפה על אודות המשבר העכשווי ביחסי ישראל ופולין על הציר שבין האנטישמיות הפולנית המובנית והשלכותיה בתקופת שואת יהודי אירופה ובין אנטישמיות פולנית עכשווית, במאבק על התודעה והזיכרון. לא זה המקום להציג את הנימוקים ההיסטוריים, אך עמדתו הנחרצת של באואר מנוגדת לזו של פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, שליוותה את הדיונים בהסכם בין ישראל לפולין הנוגע לחוק הפולני — חוק פלילי שאחד מסעיפיו בא להגן על שמם הטוב של העם והמדינה. בעוד פורת נתנה את ברכתה להסכם המתגבש באומרה כי היא "יכולה לחיות איתו", באואר קובע נחרצות: לא! אין היהודים ובהם יד ושם יכולים לחיות איתו. ככלל, באואר מגדיר עצמו כמתנגד חריף לא רק להכחשת השואה, אלא גם "לעיווּתה", והוא מתריע בשער נגד פוליטיקאים הנעזרים בה להשגת יתרונות במגרש הפוליטי האקטואלי.
באואר, שנולד בפראג ועלה ארצה עם הוריו ערב מלחמת העולם השנייה, לחם במלחמת העצמאות, היה חבר קיבוץ שובל במשך 40 שנה, השלים דוקטורט באוניברסיטה העברית והיה מרצה במכון ליהדות זמננו בירושלים, הוא מופת לדמות ההיסטוריון הנאור. הוא מעיד על עצמו כעל אתיאיסט השולל קיומו של אֵל ומבטל כל נוכחות על־טבעית, אישית או קבוצתית, הגומלת ומענישה, נוקמת ונוטרת. חברו גישה זו אל שואת יהודי אירופה ותקבלו את זעמו על תפישת האל הקנא הפוקד עוון אבות על בנים. את הבסיס לקונספציה שמקור השואה הוא בחטאי העם טיפח בשעתו המרן של ש"ס, הרב עובדיה יוסף.
באופן בלתי אקדמי כותב ההיסטוריון: "נתגבר על הגועל ונשיב. על פי האמונה הדתית היהודית האל הוא כל יכול וכל יודע, ואם כך הרי שידע על המתרחש ויכול היה למנוע רצח מיליון ילדים מתחת לגיל מצוות". במקביל, הוא שולל את תפיסת "האל המסתיר פנים" ואת "נסתרות דרכי האל". עם זאת, הוא מקבל בהבנה אפשרות שאדם בן תקופת המקרא ואפילו בן זמננו יאמין בהסברים אי־רציונליים לקיומו ולמציאות סביבו. "אתיאיזם הוא הודאה בחשיבותה של הדת", הוא קובע.
ומכאן לחלום אחרית הימים, למשיח שיתגלה בבוא הרגע הנכון, הפיכת ההוזה למשיח, ושילובם של רעיונות משיחיים במהפכות חברתיות, שבהם תפסו אישים יהודים מקום חשוב. ואם כך, "שאיפת התנועות המהפכניות לגאולת האדם והעולם נבעה בין השאר מן המורשת המשיחית של תרבותם". רבים מן ההוגים ואנשי המעש היו יהודים שרכבו על גל האוטופיות בסוף המאה ה–19, הטמיעו יסודות אמוניים בתנועה הציונית וטבעו מושגים שהושאלו לשפת החילוניות הלאומית כמו גאולת העם והארץ, אור לגויים ותיקון עולם.
במרחב הישראלי, באואר קובע — תוך הסתכנות בתיוגו כנושא טלאי "הפרופסור השמאלן" — כי זה מכבר השתנו האגפים הפוליטיים במדינות העולם משמאל וימין לליברליים ואנטי־ליברליים. אין הוא מתכוון לניאו־ליברליזם הקפיטליסטי בונה המיליארדרים, אלא לדמוקרטיה חוקתית המגדירה זכויות וחירויות של האדם והאזרח, חירות הפרט, זכויות המיעוט, הגנה על החלש ותמיכה בחופש הביטוי לנגזרותיו. לשיטתו, המנהיגים האנטי־ליברלים הישראלים, אלה המנציחים את הכיבוש, המנוגד במהותו ובתכליתו לאתוס הציוני, הם למעשה אנטי־ציונים, הפועלים מתוקף לאומנות דתית־משיחית. ולאומנות זו מחליפה את תפישת הפיקדון עד להסדר, ביטחוני ביסודו, שנגדעה עם רצח רבין.
במסגרת התת־נושא של ניצול השואה לצרכים פוליטיים באואר מדגים את כפירתו במספר (הקדוש?) שישה מיליון, לאחר שמחקרים שנערכו בירושלים ובברלין בדקו את הנתונים והגיעו למסקנה שהמספר הקרוב למציאות של היהודים שנספו בשואה הוא 5.6 עד 5.7 מיליון. כלומר, האומדנים המרושלים טבחו ב–300 עד 400 אלף ניצולים כדי ליצור מספר בר־מיתוג כששת המיליונים. המושג שישה מיליון מקורו דווקא בפולין: כשהפולנים מדברים על שישה מיליון חלליהם, הם כוללים בהם יהודים אזרחי פולין, שהם מחצית מסכום זה.
על פי באואר, אחת הבעיות הנוגעות ישירות למרקם החברתי־פוליטי הישראלי־יהודי היא הצורך בטיפול בחברות שעברו שואה. החברה הישראלית עודנה פוסט־טראומטית, ואם מותר לי, גם טראומטית וטרום־טראומטית. הטראומה היא מניה סחירה בשוק הדעות והמעשים הישראלי. מדינת ישראל שרויה מאז הכרזת עצמאותה בהלם קרב, המשולב בחרדה קיומית מול פני העתיד. באואר מתקומם נגד זילות השימוש בשואה לקידום ענייני היום־יום, בעיקר מצד פוליטיקאים, המפיצים שיח המבוסס על בורות ודמגוגיה. "ההשוואה המופרכת היא בין מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים לבין התנהגות הנאצים כלפי היהודים באירופה", הוא מכריז.
הנה שלושה נושאים נוספים הראויים לתשומת לב ולהפנמה: האחד הוא מצב הפזורה הצוענית, האוכלוסייה הלא־אירופית הניידת שגורלה נשזר בגורל היהודים, וכמו היהודים, גם היא נופלת קורבן לסטריאוטיפים עוינים; השני, מעשי הטבח ההמוני בני זמננו באפריקה ובדרום מזרח אסיה; והנושא השלישי הוא ההגירה ההמונית מהעולם השלישי לראשון, תופעה שבאואר רואה בה נדידת עמים חד־סטרית שאינה ניתנת לעצירה וצפויה לשנות דרמטית את אופייה של אוכלוסיית העולם, במיוחד כשהלבן ההגמוני ייהפך למיעוט.
כאשר המדף מתעשר בספרים כמו "העם המחוצף" ו"העם המחוצף בכפר הגלובלי" של באואר, או "יהודים ומלים" של עמוס עוז ופניה עוז־זלצברגר (הוצאת כתר, 2014), "שלום לקנאים" של עוז (כתר, 2017) וגם "קץ עידן העבריות" של רמי לבני (כרמל, 2018), מתעוררת לחיים סוגה שנדחקה לשוליים: הכתיבה המסאית־רעיונית, התופסת מחדש את מקומה בחלל הנפער שבין ספרות אקדמית ובין עיתונות המאמרים ושוק הדעות האלים והנבער של דיירי הרשתות החברתיות.
המשותף לכותרים הללו הוא שכותביהם אינם פונים לקהילה האקדמית ולא לצרכני ספרי ההדרכה להעצמת האני, אלא לקורא העירני החי את הנעשה סביבו במעגלים מתרחבים של מידע וידע, ועל חולצתו מודבק טלאי הגנאי "אינטלקטואל". אם באואר בוחן בראייה גלובלית "סוגיות הנוגעות לתולדות היהודים" ומציע "תובנות ביחס לשואה, רקעה והשפעתה", אזי הצמד עוז מציע, בפורמט דומה, אינטלקטואלי אך לא אקדמי, לראות ברצפי הטקסט העברי את עמוד השדרה המטפורי של העם היהודי. לשיטתם של הסופר המנוח ובתו, הטקסטים ולא הטריטוריה, והרישות הטקסטואלי הפורץ חומת כל גטו, הם המכנה המשותף המלכד את "העם". זו תיאוריה מבריקה המעלה את השאלה לאן תוביל תוצאת הקיום המקביל של הפזורה היהודית ומדינת הלאום היהודית, החמושה בנשק יום הדין, שלצדה. האם תהיה זו תגובה מאחדת כלקח לשואה או ראשיתו של קרע שאינו בר־איחוי?
בתמונה:
באואר. הכיבוש מנוגד לאתוס הציוני צילום: קובי גדעון / באובאו.
