28/11/2025
ורד גדלה בבית שקט, אולי שקט מדי.
בית שבו אמא הייתה עקרת בית עדינה ושברירית,
אישה טובה שאמרה תמיד "כן",
גם כשבלב אמרה "לא".
אמא שלה למדה את זה מאמא שלה,
ורד למדה את זה מאמא שלה,
וזו הייתה השרשרת.
שושלת של נשים טובות,
צנועות, חרוצות,
שלא תופסות מקום,
שלא מבקשות דבר.
אבא היה המפרנס הבלעדי,
הסמכות, החוק.
לא אדם רע, פשוט אדם
שלא הכיר אפשרות אחרת
ואמא שירתה אותו במסירות כמו צל,
בלי שאלות ובלי קול.
ורד, כילדה, ספגה את זה בשקט
בלי דיבורים או הסברים
היא פשוט ראתה הכל מול עיניה
וכאשר רואים שוב ושוב,
לומדים שזה "הנורמלי".
לומדים שזה מה ש"אישה אמורה להיות"..
וכך, כשהתבגרה,
בלי שהתכוונה לכך
ובלי בחירה מודעת באמת,
היא בחרה גבר שהוא
העתק הדבק של אבא שלה.
גבר טוב… אבל דומיננטי,
גבר שיודע מה הוא רוצה
ומצפה שהיא תסתדר סביבו.
ורד דווקא חלמה אחרת,
היא חלמה ללמוד,
חלמה קריירה,
חלמה יצירה.
אבל אחרי לידת תאומים החיים עצרו
ועם ילד שלישי ורביעי
שהגיעו אחד אחרי השני,
היא מצאה את עצמה
שוב בתוך אותו דפוס עתיק:
רצה בין ילדים, כביסות,
בקשות, צרכים
ומוותרת..
עוד פעם מוותרת
ועוד פעם נעלמת בתוך עצמה.
וכשנרגעה סופת הגידולים והלילות הלבנים,
היא פתאום קלטה משהו מצמרר:
היא בת 40 פלוס
והיא העתק של אמא שלה.
תלויה בבעלה,
אישה שקטה,
אישה שמבצעת,
אישה שלא מבקשת דבר לעצמה,
אישה שאין לה רצונות משלה
או שהם קבורים עמוק מדי
מכדי לזכור אותם.
ורד הרגישה שהיא איבדה הכל:
את העצמאות, את החזון,
את הילדה שהייתה פעם.
היא כבר לא ידעה מה עושה לה טוב,
מה מרגש אותה
או מה היא רוצה בכלל
מהחיים האלה.
והכי כואב -
היא לא ידעה מי היא.
ואז, בערב אחד,
היא ראתה על המסך
של הנייד שלה את הכותרת:
"מאישה מרצה לאישה מרוצה"
והיא נשבעה שהכותרת
הסתכלה עליה בחזרה.
היא סיפרה לי שבכתה כל השידור,
כל משפט הרגיש כמו סכין קטנה
שפוגעת במקום מדויק…
אבל במקום לפצוע,
היא פתחה פתח בתוכה.
בסוף השידור, בידיים רועדות,
אבל בלב שלם,
היא הצטרפה לתוכנית האימון
"אישה מלכה".
המסע שלה לא היה קל.
היא נאלצה לפגוש
את כל מה שהסתירה שנים:
כעס עצמי, אכזבה,
תלות, חוסר אונים,
שיפוט, פחד,
ועצב עמוק ששכב שם מאז הילדות.
כמו סכר שנפתח בבת אחת
הכל עלה.
והיא - לראשונה - לא ברחה מעצמה..
היא למדה להרגיש, להכיל,
לעבד ולבסוף לשחרר.
היא קיבלה כלים, תמיכה, ליווי מקצועי
והבינה שהיא סוף סוף
לא לבד במסע הזה.
ואז הגיע הנס האמיתי:
מתוך כל הסופה הרגשית הזו
עלה והופיע קולה.
הקול הפרטי, הפנימי, העמוק שלה.
היא התחילה תחביב חדש,
היא יצאה לטיולים לבד בטבע,
היא ניהלה עם עצמה שיחות
בשקט, בכנות, באומץ.
היא אפילו הזמינה טיול מאורגן
לחו"ל עם חברה -
משהו שאף פעם לא העזה לעשות.
גם בבית משהו השתנה..
היא למדה לדבר,
לא בקול צועק,
אלא בקול יציב.
להביע רצונות,
לשים גבולות,
לומר את האמת שלה.
ופתאום, לתדהמתה -
בעלה, זה שנראה כמו
“אבא שלה #2”
הקשיב לה, הכיל את
מה שהיא משתפת,
התעניין ורצה לדעת
מה היא מרגישה.
כי כשהיא הפסיקה לוותר על עצמה
העולם הפסיק לוותר עליה.
בסוף 5 חודשים של מסע אינטנסיבי,
ורד אמרה את המשפט
שהכי ריגש אותי:
“מצאתי את עצמי…
ואני יוצרת את עצמי מחדש,
כל יום.”
והיא חגגה יום הולדת 45
כאישה חדשה
כבר לא אישה מרצה,
אלא אישה מרוצה, מעצמה ומהחיים
שהיא יוצרת עבורה בכל יום.
וזו, מבחינתי,
המתנה הכי גדולה
שהיא יכלה להעניק לעצמה
ולעולם שלה.
התרגשת?
מרגישה חשק לצאת למסע מופלא
לתוך נבכי הנפש שלך כדי ללמוד
איך לשדרג אותם ולהפוך גם את
ל-"אישה מלכה" בחיים האישיים שלך..?
בואי להרצאת מבוא הקרוב.
2 שידורים אחרונים בהחלט
לפני סגירת שערים ויציאה למסע.
נשתמע
~ יולי ביילין ~
נ.ב. את יכולה להציץ בתגובות
ולקחת את זה משם...
