23/10/2025
ויאמר פלוטקין:
״אתה קורא סיפור. יש איזה מישהו, איש. הוא הולך מפה לשם, יש לו סידורים. יש לו גם עימותים. מה שנקרא, קונפליקט.
שנות החמישים, שנות השישים, מה זה משנה.
הוא עומד ומתווכח. הוא בולע רוק. הוא מזדקף. ועכשיו הוא מסרהב. מה זה מסרהב?
אתה טיפוס מלומד. קראת כבר מאות ספרים. אולי אלפים, מי יודע. ובכל זאת, המילה הזו תמיד מתעתעת. לסרהב כמו לסרב? אין סיכוי. אולי כמו להרהיב עוז. שזה להעז. או להעיז. אחת מהשניים. כל המילים האלה עם הה״א הזו באמצע.
להתלהב - מילה פשוטה. לשלהב - מילה נאה. לסרהב - ובכן, אין ברירה. אתה מוחל על כבודך. אתה מגגל. לשון חז״ל. הפציר, האיץ, דחק. ברור. זה נכון. ידעת את זה. אתה מוכן להישבע שידעת את זה. לרגע שכחת. ובכל אופן, אם מישהו שואל - ידעת את זה ועוד איך. רצית לוודא, זה הכל. התעניינת באטימולוגיה.
אז עכשיו האיש הזה מהסיפור עומד שם בחנות, זו קצבייה או צרכנייה או חנות לכלי נייר, ומתווכח ממש. הוא מפציר. אם כי זה לא נשמע לגמרי מתאים. מפציר במי? מפציר על מה? אתה חוזר לגוגל. באיזה אתר כתוב שיש עוד פירוש: לסרב. אתה מרגיש מרומה. אין סיכוי. לפעמים צריך לבדוק אצל המומחים. אז אתה נכנס לאתר של האקדמיה ללשון העברית, ומתבלבל אפילו יותר. כתוב שם: ״לצד סירב בהוראת ‘הפציר’ מוצאים גם את הפועל סִרְהֵב באותו מובן. אף הוא מצוי בארמית אך לפי המילונים הוראתו היסודית היא ‘להאיץ’, ‘לזרז’״.
רגע, אז עכשיו גם לסרב זה להפציר? וכל זה קשור בכלל לזירוז?
נשמע שמי שהמציא את המילה לסרהב אהב מאוד לרדות באנשים. הוא הסתובב בעולם עם שוט בידו (מגלב, פרגול, שבט), נכנס ויצא מצרכניות וקרא לכל עבר ״נו״ ו״דיו״, כמו איזה נוגש עבדים. עכשיו הדימוי הזה מתערבב עם הסיפור. רצף הקריאה נקטע. נכנסת גם לאינסטגרם, בדרך, אלא מה. אתה לוקח נשימה ארוכה, בוהה מן המרפסת. השתלהבת לשווא. וכשאני אומר אתה, אני מתכוון אני. אתה בסדר גמור. הבעיה אצלי. אתה, כמובן, יודע מה זה לסרהב. ולהרהיב עוז. וכל היתר. תמיד ידעת, אם מישהו שואל. הי, ידעתם שזה מארמית, כאילו, מלשון חז״ל?״