14/08/2026
"את לא מתביישת?" יעל עמדה אצלי במטבח, ליד הכיור, ודפקה עם האצבע על השיש. "זאת אמא שלך. לא איזה דיירת שאת מפנה."
אמרתי לה, "אני לא מפנה אף אחד, די כבר להגיד את זה ככה. אני אומרת שאני לא יכולה יותר."
אמא ישבה בסלון ושמעה הכול. הטלוויזיה הייתה פתוחה על איזה שעשועון, אבל על מי עבדנו. היא הנמיכה את הווליום בלי להסתכל עליי ואמרה, "אם קשה לך, אני אלך. אני לא רוצה להיות נטל." ככה, בקול הזה שלה, השקט, שגורם לי להרגיש מפלצת גם כשהיא לא אומרת כלום.
הסיפור התחיל לפני שבעה חודשים. אמא עברה ניתוח החלפת ברך באיכילוב. היא גרה לבד בחולון, קומה שלישית בלי מעלית. היה ברור שאחרי השחרור היא לא תסתדר שם. אני גרושה, גרה עם הבן שלי עידו בן ה-14 בדירת ארבעה חדרים ברמת גן, אז אמרו ש"רק לחודש-חודשיים" היא תבוא אליי, עד שתעמוד על הרגל ותעשה פיזיותרפיה דרך הקופה.
אמרתי כן. ברור שאמרתי כן. מה אני אגיד, לא?
בהתחלה באמת ניסיתי מכל הלב. סידרתי לה את החדר של עידו והוא עבר לישון אצלי בחדר על מזרן, כי אמא לא יכולה מדרגות של מיטת נוער ולא נעים לה בסלון. לקחתי אותה לפיזיותרפיה במכבי, הבאתי לה מרשמים, בישלתי לה בלי מלח כי פתאום גם הלחץ דם. בעבודה התחלתי לאחר. אני מנהלת משרד קטן של קבלן שיפוצים בבני ברק, לא איזה הייטק עם גמישות וחיבוקים. שמעון, הבוס שלי, אמר לי פעמיים "מירב, אני מבין משפחה, אבל העסק לא מחכה לאף אחד."
יעל, אחותי, כל הזמן אמרה שהיא "קורסת" עם שלושה ילדים ועם המשמרות שלה בכללית. בסדר, מאמינה לה. באמת. אבל בפועל מי שקמה בלילה כי אמא צלצלה מהחדר שהיא צריכה עזרה לשירותים, זאת אני. מי ששמעה כל בוקר "החביתה יבשה", "יש לך קפה אחר?", "למה הילד כל היום במסך?" זאת אני. ומילא זה. הבית שלי פשוט כבר לא היה שלי.
עידו התחיל להיעלם. סוגר את עצמו עם אוזניות, חוזר מאוחר מאימון כדורסל, אוכל טוסט ועף לחבר. פעם אחת שמעתי אותו אומר בטלפון, "אחי, סבתא השתלטה לנו על הבית." עשיתי את עצמי לא שומעת, אבל זה נכנס לי בבטן.
ואז התחילו הדברים הקטנים שהדליקו אותי. אמא הזיזה לי דברים במטבח כי "ככה יותר הגיוני". נכנסה לי לחדר לכבס בלי לשאול. פעם אחת אפילו פתחה מכתב מהבנק שהיה על השולחן ואמרה, "חשבתי שזה של הקופה." אמרתי לה, "אמא, זה לא בסדר." היא נעלבה יומיים.
יעל, כמובן, תמיד ראתה רק אותי. "את עצבנית, אז את מוציאה עליה."
אמרתי לה, "בואי תחליפי אותי שבוע. שבוע."
היא ישר: "אין לי מקום."
"גם לי לא היה מקום," עניתי.
לפני חודש היה הפיצוץ הראשון. חזרתי מהעבודה וגיליתי שאמא נתנה לשכנה מלמטה, אסתר, להיכנס אליי לדירה לקחת מרק. אני בכלל לא מכירה אותה מעבר לשלום-שלום. אמרתי, "למה נכנסה לפה אישה זרה כשאני לא בבית?"
אמא אמרה, "מה זרה, שכנה שלך. את נהיית קשה."
קשה. המילה הזאת. כאילו כל פעם שאת שמה גבול את מיד אטומה.
אבל כל זה עוד לא היה הסיפור האמיתי.
לפני שבועיים חיפשתי בתיק של אמא את כרטיס המגנט של הפיזיותרפיה, כי היינו צריכות לצאת והיא שוב לא מצאה כלום. נפל לי נייר. מכתב מעורך דין. בהתחלה לא הבנתי. ואז קראתי. אמא חתמה לפני ארבעה חודשים על הסכם למכירת הדירה שלה בחולון.
ישבתי על המיטה שלה והרגשתי כאילו מישהו דחף אותי.
כשהיא חזרה מהשירותים שאלתי, "מה זה?"
היא קפאה. ממש. ואז אמרה, "עוד לא רציתי לדבר על זה."
"על מה יש לדבר? מכרת את הדירה?"
אחרי זה התברר הכול, לאט, עם עצירות, בכי, טלפונים ליעל, צעקות.
כן, הדירה נמכרה. לא מזמן. הקונה נתן כבר מקדמה. אמא ויעל תכננו להשתמש בכסף כדי לעזור ליעל ולבעלה לסגור חובות. הם הסתבכו, לא ידעתי עד כמה. מינוס, הלוואות, אשראי, כל החבילה. ואמא החליטה שאם כבר הדירה ממילא "גדולה עליה", היא תמכור, תעזור להם, ואחר כך... אחר כך היא תגור אצלי "עד שנסתדר".
👇 רוצים לדעת מה קורה אחר כך? בתגובות!
