07/29/2025
🌑 **איכה ישבה בדד... ואיפה אני?**
אני יושבת.
מנסה להיכנס אל תוך החורבן.
חורבן בית המקדש.
והחורבן שלי.
וזה קשה.
רחוק.
לא נעים לגעת במקומות הפצועים.
הנשמה מתכווצת, הלב קצת מתנגד.
אבל אז המשפט הזה מהדהד בי:
**"איכה ישבה בדד"**
וביחד איתו – השאלה הכי עתיקה והכי אישית:
**איה ה'?**
📱 איך בתוך כל הרעש, בתוך מסכים שמאירים לי את הפנים אבל מכבים את הלב —
איך בתוך עולמות תקשורתיים שכל כך *מדברים*,
אנחנו כל כך *מנותקות*?
📖 המגילה מספרת על אישה — אלמנה, אמא שכולה, נסיכה שנפלה —
שיושבת לבדה.
מנותקת.
רחוקה.
בלי שייכות.
והלב שלי מהדהד את השאלה:
**ומה אם זו אני? ומה אם זו את?**
אז אני עושה השתק.
משתיקה את הקולות שבראש.
את הרעשים מבחוץ.
את האורות שמסנוורים.
ומחפשת רגע.
רגע של אמת.
רגע של:
**איה ה'?**
🕯️ ולשם אני רוצה להתקרב בט׳ באב הזה.
לא לפחד מהחורבן.
לא לברוח מהבדידות.
אלא לפגוש בה —
כי אולי, דווקא שם,
בתוך הדממה –
**הוא מחכה לי.**
---
💔 **איכה** היא לא רק מגילה.
היא סיפור מטלטל על אישה שקורעת את הלב.
אישה שנבגדת, מושפלת, שכולה, שותקת — ובכל זאת, *שמה קול*.
**"איכה ישבה בדד"** – היא, וגם אני.
ירושלים, העיר היפה, המלכותית – הפכה לאלמנה.
איבדה את בניה, את יופייה, את מלכותה.
היא מדברת מתוך טראומה עמוקה.
כאב שאין לו מילים – אבל יש לו צעקה.
ובין השברים –
✨ מבליח פסוק של אמונה:
**"טובות ה' כי לא תמו חסדיו, כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים – רבה אמונתך."**
📉 המגילה מתארת כאוס נפשי וחברתי:
חורבן מוסרי ופיזי. רעב. השפלה. אובדן הנהגה ותמימות.
צעקה שאין לה סדר – כי כשיש כאב אמיתי, אין סדר. רק אמת.
ואז באה זעקה:
**"כי אם מאסתנו מאסת – קצפת עלינו עד מאוד."**
אבל היא לא מסתיימת שם.
היא מסתיימת בתפילה:
**"השיבנו ה' אליך ונשובה."**
---
🕊️ **ומה איתך? איפה זה פוגש אותך השנה?**
אולי בתוך החורבן הפרטי.
אולי בתוך העייפות.
אולי בתוך השאלה: *איה ה'?*
איכה היא קול נשי עתיק,
שקורא לנו –
גם כשנראה שהכול נחרב –
**לא להפסיק לחפש.**
כי אולי, דווקא שם,
הקשר מתחיל מחדש.
