30/07/2025
הילדה בת ה-35
היא בת שלושים וחמש – אך נראית, נשמעת, ומתנהגת כילדה בת שתים-עשרה.
הגוף דקיק, חסר עיגול נשי או עקבות של בגרות פיזית. אין חזה, אין ירכיים, אין סימנים חיצוניים שמאותתים “אישה”.
היא עדיין חיה בבית הוריה. שפת הגוף, המניירות, הקול, ההחלטות – כולם מבקשים להישאר במקום אחד: הילדות.
רופאים קוראים לזה בשמות ארוכים, פסיכיאטרים מצמידים לה אבחנות מדויקות, אך מאחורי כל אלה מסתתרת אמת פשוטה וכואבת: היא בוחרת, גם אם לא תמיד במודע – לא לגדול.
והבחירה הזו אינה רק נפשית – היא גולשת עמוק לתוך הביולוגיה.
הפסיכונוירואנדוקרינולוגיה – תחום החוקר את הקשר בין הנפש, המוח והמערכת ההורמונלית – כבר הוכיחה שמצב רגשי והתנהגות
מתמשכת משפיעים ישירות על פעילות ההיפותלמוס וההיפופיזה, בלוטות שמווסתות את המערכת ההורמונלית כולה, כולל הורמוני גדילה ומין.
במילים פשוטות: התנהגות שמדכאת בגרות – מדכאת גם את מנגנוני ההתבגרות עצמם.
מי שמחזיקה את עצמה כילדה – מעכבת בגוף את אותות ההתפתחות.
ומהו השורש לסירוב הזה לגדול?
הפחד מהנשיות, מהקשר המיני, מהמקום שבו הגוף נדרש להגיב. זהו הגבול המאיים, סף התהום, שמולו הילדות משמשת לה מגן אחרון.
היא לא איבדה את ילדותה – היא נבזזה ממנה.
בן-זוגה של האם לא רק דרך על גבולותיה, הוא חצה אותם בברזל קר.
בגוף שהיה אמור להיות מרחב תמים, מוגן, לא נגעו – הוא תקף.
הוא לא אהב, הוא לקח.
הוא לא ראה ילדה – הוא ראה טרף.
ובמעשה אחד, הפך את גופה למקום זר, מסוכן, שאת שעריו היא מאז מנסה לנעול לעד.
כך שנים היא ״נמקה״ התכווצה בתחילה חשבו שמדובר באנורקסיה.
ואולי – כמו שאמר יונג – “מה שאנחנו מסרבים להיות מודעים אליו, חוזר אלינו כגורל.”
והיא, הילדה שלא גדלה, לא עצרה את הזמן – אלא התאבנה ממנו, בקו הגבול שבין פחד לטראומה, בין גוף לנפש, בין בחירה לבלבול
🩵 ומהו השורש לסירוב הזה לגדול?
הפחד מהנשיות, מהקשר המיני, מהמקום שבו הגוף נדרש להגיב. זהו הגבול המאיים, סף התהום, שמולו הילדות משמשת לה מגן אחרון.
כך פועלת טראומה:
המוח, ובעיקר האמיגדלה וההיפוקמפוס, מזהים אירוע מסכן חיים או ערך – ומאותו רגע, כל מה שדומה לו, מזכיר אותו או מוביל אליו – נכנס לרשימת “אזורים אסורים”.
המערכת הנוירולוגית מתארגנת מחדש כדי להימנע מהמסלול שבו התרחשה הפגיעה. לעיתים, הגוף כולו משתתף בהימנעות.
במקרה הזה – הבשלות המינית היא הכתובת שעל הקיר, והילדות היא הדרך למחוק אותה מהתודעה ומהגוף.
🩵 אירוע טראומטי מלווה בהפעלה חוזרת ונשנית של האמיגדלה כ”מערכת אזעקה”, בעוד שקורטקס מדיאלי-פרונטלי נפגע ואינו מצליח למתן אותה; ההיפוקמפוס, שנפגע בעצמו, לא מצליח להבחין בין מצבים מסוכנים לבטוחים – ולכן הגוף והנפש מתנהגים כאילו איום תמידי נמצא מעבר לפינה .
מאז – השנים חלפו, הגוף התבגר, אבל היא עצמה לא זזה משם.
היא כבר לא בת 11, אבל משהו בתוכה קפא בדיוק ברגע ההוא.
המוח נשאר בתדר של סכנה, הנפש ננעלה בלולאה של אז.
הזמן הלך – והיא נשארה.
היא גדלה – אבל לא המשיכה.
היא כבר לא ילדה, אבל הטראומה קברה אותה בגיל 11, ושם היא חיה עד היום.
הזמן עבר – אבל היא לא…😥
יום טוב 🙌🏻🙌🏻🙌🏻🙌🏻🙌🏻
בשורות טובות
סיגל🩵
הרחבה למטה בהמשך
למצטיינים הרבה פיסיולוגית ביולוגית כיצד פועלת הטראומה מבחינה מערכת העצבים והמוח :
🩵 איך המוח מגיב לטראומה – תהליך כרונולוגי ונוירולוגי
1. אירוע טראומטי ראשון – הקליטה והציות
האמיגדלה, אזור האחראי ללמידה רגשית ומטמיעה של סכנות (fear conditioning), מזהה את האירוע כמאיים במיוחד. היא יוצרת קשרים סינפטיים חזקי עוצמה (long‑term potentiation) כדי לשמור את הזיכרון הזה כחסר התעלמות .
2. חוסר ויסות ע”י הקורטקס המדיאלי-פרה-פרונטלי (vmPFC)
באזור הקורטקס הפרונטלי שמתפקד כ”בלם חשיבתי” – יש לעיתים דיכוי או פגיעה, מה שמונע ממנו להשתיק את האמיגדלה כאשר אין סכנה אמיתית .
3. פגיעה ביכולת זיכרון והקשר להקשר – ההיפוקמפוס
ההיפוקמפוס, שאחראי על יצירת הקשרים בין זיכרונות ועל ויסות ה‑HPA axis, נפגע מטראומה כרונית. נצפית לעיתים אטרופיה בנפחו, שעלולה לגרום לבלבול בין מה היה באמת לבין מה רק נראה כמסוכן .
4. תהליכי הימנעות (Avoidance Conditioning)
הגוף לומד להימנע מכל מה שמזכיר את האירוע הטראומטי – אסוציאציה שבין גירוי שנראה חף מפשע לבין תגובת פחד מופעלת אוטומטית על ידי רשת המוח: האמיגדלה, ה-striatum (כמו caudate ו־nucleus accumbens), יחד עם ההיפוקמפוס, מופעלות ומייצרות תגובת המנעות חדה גם כשאין אסון אמיתי .
5. תגובת יתר או תגובת פסחית יתר (Hypervigilance)
המערכת ההורמונלית נשארת במצב עירני: הפרשת קורטיזול ונוראפינפרין גורמת לערות מוגברת, דופק גבוה ותחושת מתח כרוני, גם כשהגירוי אינו מאיים .
סיכום כרונולוגי קצר
• טראומה → אמיגדלה מזהה סכנה ומטמיעה זיכרון פחד עוצמתי
• תקשורת לקויה מה‑vmPFC → לא מתאפשרת השתקת התגובה כאשר הסכנה חלפה
• היפוקמפוס נפגע, ולא מצליח להבחין בין מצב בטוח לאיום
• הופעה מואצת של התנהגות הימנעות (גם כשאין סכנה)
• מערכת העצבים נשארת באופציה של מצב חירום → היפר-וויגילנס וקושי להירגע
האמיגדלה פעילה יתר על המידה.
• הקורטקס הפרה-פרונטלי, שאמור לבלום את הפחד כשאין סכנה אמיתית, לעיתים מוחלש.
• המערכת הסימפתטית (fight or flight) נוטה להיות מופעלת כרונית.
• הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין מופרשים לעיתים קרובות
