04/11/2024
"אבא אתה מפחד מהמוות?" שאלתי אותו חודש וחצי לפני שנפטר, למעשה שאלתי אותו לא מעט, רציתי לשמוע מה הוא מרגיש, לתת קצת מזור לכאב הרגשי.
"לא" הוא ענה לי בהחלטיות בכל פעם ששאלתי, הפעם הרגשתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאשאל אותו.
"איך לא? איך אפשר לא לפחד מהסוף?" הנחתי על גופו הרזה והשברירי את ראשי בעדינות, עצמתי עיניים וניסיתי לחקוק בזכרוני את ריח האפטר שייב שלו.
"אבא אני צריכה אותך פה איתי, אני עדיין לא מוכנה להיות יתומה, זה מוקדם מידי" הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו, גופו כאב כל כך וכך גם ליבי.
הוא הביט בי בעיניים טובות, חיוך רך על שפתיו, "אלו החיים ליטלוש" אמר וליטף את ידי.
מאז שאימי הלכה לעולמה הוא לא חזר לעצמו, ליבו לא עמד באובדן.
אהבה כזו של פעם, אהבה עם מחויבות עמוקה, נפשו נקשרה בנפשה.
**
מעולם לא הייתה לי בעיה לדבר על מוות, לשוחח על כך עם אדם שנמצא בסוף חייו מכניס אותנטיות לשיחה, נאמרים דברים שמהם אפשר לצמוח לצד הכאב הגדול.
אני חושבת שמי שלא מבין את זמניות החיים לא מצליח לחיות חיים מלאים, יום יבוא וגם אני אלך לעולמי, נשמע נורא אבל אלו החיים, אף אחד לא חי לנצח.
ההבנה של זמניות החיים עוזרת לי לפחד פחות ולהעיז יותר, עוזרת לי לא להתעכב על דברים לא מהותיים, פחות להתעצבן, לנסות להשפיע לטובה בעולם הזה ולהעריך המון דברים, קטנים כגדולים.
**
במקום לחגוג לו יומולדת ישבתי עליו שבעה, במקום לכתוב לו ברכה לבבית אני ואחיי כתבנו עבורו על המצבה, ביתו החדש.
אך מה זה במקום? מי הבטיח מה יהיה מחר?
ביום שלישי בשעה 15:45 נעלה לבית העלמין בקרית גת ולאחר מכן נתפלל בבית הכנסת ונערוך סעודת מצווה, מוזמנים.
