29/09/2025
זה הולך להיות פוסט חשוף...
בדרך כלל אני כותבת איזשהו פוסט סיכום עסקי על השנה שהיתה ואיחולים לשנה הקרובה, מתוך המקום שלי כדי ג'יי.
וכשחשבתי על זה, בעצם מאלול שעבר במקביל להרקדות ולבת מצוות התמודדתי עם הדיכאון והפוסט טראומה של אברהם שהתחיל באלול שעבר.
זה היה באמת קשה ומטלטל. לצאת עם הציוד לשמח אנשים כשהבעל שלי במיטה - חסר כוחות חיים ואנרגיה.
אני מאמינה שלהיות די ג'יי זה בעיקר אנרגיה! כן, גם להתאים את המוזיקה, לעשות נכון את המעברים אבל הכי חשוב לבוא באנרגיה טובה וחיוניות. אם אין את זה, אף אחד לא ירקוד.
הצורך לייצר אנרגיה משל עצמי, שמחה וכוחות חיים היה אתגר אבל גם חיזק אותי מאוד.
היו אירועים שבמקביל לחיוכים מול המשפחה והאוירה הרגועה ששידרתי החוצה, בפנים דאגתי ממש לאברהם ולא ידעתי מה קורה איתו (ברוך ה' שזה לא קרה הרבה פעמים).
גם החשיפה הלחיצה אותי, מה אם לקוחות יפחדו ויתרחקו? מה אנשים צריכים התמודדות כזאת? חשש שהתבדה די מהר, ברוך ה'. זרם קבוע ויציב של משפחות המשיך לפנות אלי ולסגור אירועים. בורכתי בלקוחות שהם אנשים מקסימים, ערכיים, רובם משרתי מילואים. מלאי אמונה ומשמעות.
באירוע האחרון של השנה, אפרת וקסלר המתוקה הזכירה לי עוד משהו - חוץ מאנרגיה, באירועים ושמחות יש דגש גדול גם על רגישות. להבין שלפעמים האמא והחמות במתח, שהילדה מתרגשת ומפחדת, שהאבא נבוך או מותש. מלא דברים קטנים שצריך לראות אותם בעין טובה ורגישה. ואת זה אני מביאה איתי. ומהשנה הזאת אפילו יותר. נכון, לפעמים אני מתרגשת עד דמעות, אבל גם יכולה לצעוק קללות על אויבינו יחד עם נס וסטילה, כי אני יודעת מה המחיר של כל הזוועה הזו.
זהו, אז זו השנה שעברה עלי. עכשיו אני יכולה להירגע מכל הטלטלות ולהודות לאברהם על כל התמיכה והפרגון. הוא היה הכוח המניע מההתחלה וגם היום.
מתפללת ששנה הבאה יהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.
