10/09/2025
הפיתוח בחופי אילת תדמית נוצצת, מציאות עגומה
עיריית אילת ומשרד התיירות מציגים את תוכנית הפיתוח של רצועת החוף כ”מהפכה עירונית ותיירותית”. הדמיות ממוחשבות מראות חופים זהובים, ים תכול, טיילות מוצלות ותחבורה ימית חשמלית. אבל המציאות בשטח, כך עולה מביקורת של מומחים ותושבים, רחוקה מאוד מהתמונה האידילית. מאחורי המילים הגדולות וההדמיות הצבעוניות מסתתרת תוכנית שנויה במחלוקת, שמציבה לא פחות שאלות מאשר תשובות סביבתיות, חברתיות וכלכליות.
מבחינת תקציבים, מדובר בהשקעות ענק: כ־20 מיליון ₪ הושקעו בשדרוג רצועת החוף, ועוד כ־25 מיליון ₪ בשיקום אחרי הסערה הגדולה של מרץ 2020. בהמשך נוספו עבודות פיתוח בהיקף של כ־80 מיליון ₪ נוספים. בסך הכול מדובר בתוכנית רב־שלבית שמציגה חזון של טיילת רציפה באורך 14 ק”מ, חופים ציבוריים נגישים, שירותים ומקלחות, הצללות, שבילי אופניים ותחבורה ימית. על הנייר, קשה להתנגד לחזון כזה. אלא שכבר היום נשמעות טענות על ביצוע מואץ, תכנון לקוי וחוסר שקיפות.
מעבר לבעיות הניהוליות, החשש המרכזי הוא סביבתי. מפרץ אילת נחשב לבית גידול ייחודי לשוניות אלמוגים רגישות. מומחים, בהם אנשי המשרד להגנת הסביבה, התריעו שהשימוש הנרחב בבטון ובמסלעות אינו פתרון בר־קיימא ועלול לפגוע במערכת האקולוגית הימית. גם תוכניות נוספות, כמו הקמת כפרי נופש ומלונאות בנחל שלמה, מעוררות התנגדות חריפה מצד החברה להגנת הטבע, שמזהירה מהרס נופי מדבר נדירים ושבירת הרצף האקולוגי בין ההרים לים. במילים אחרות הפיתוח המואץ עלול לגבות מחיר בלתי הפיך מהטבע המקומי.
ואם ההדמיות מציירות עתיד צבעוני, הרי שבשטח התמונה שונה לחלוטין. תושבים מדווחים כי במשך יותר משלוש שנים החוף מגודר, סגור ונראה כמו אתר בנייה. במקום “גישה לצוללים” כפי שהובטח בתוכניות, קיים חוף בלתי עביר, מסוכן ונטול נגישות. “מפגע” כך מגדירים אותו מקומיים. במקביל, העסקים הסמוכים לחוף נפגעו קשות, שטחי חניה ציבוריים נגרעו, והחוף הציבורי הפך בפועל לחוף פרטי לא מתוך תאוות בצע אלא כחלק מניסיון נואש של בעלי עסקים לשרוד לאחר שהובטחו להם הבטחות סרק.
גם האדריכלים, שהציגו את הרעיון של “טיילת יחפה”, לא חסכו בהבטחות. בפועל, הטיילת נבנתה מחומרים יקרים מדי שאינם מתאימים לסביבה החופית. האבנים חדות ולא נוחות למדרך רגל, בקיץ הן מתחממות לטמפרטורות בלתי נסבלות, והשימוש בעגלות תינוק, כיסאות גלגלים או נעלי עקב כמעט בלתי אפשרי. מה שהיה אמור לקרב את הציבור לים הרחיק אותו עוד יותר. הנגישות כמעט לא קיימת, הסכנות הבטיחותיות רבות. דוגמה בולטת לכך היא האבנים הבולטות שהוצבו כאלמנט עיצובי באמצע מדרגות, שהפכו לסכנת חיים של ממש. כבר היום מתמודדת העירייה עם תביעות מצד תיירים שנפצעו לאורך הטיילת.
המבקר החריף ביותר אולי אינו עיתונאי או פעיל סביבתי, אלא מבקר המדינה עצמו. כבר לפני שנים התריע דו”ח רשמי על חוסר תיאום בין יוזמות שונות, על פגיעה בערכי טבע ועל שימוש לא מוסדר במקרקעי החוף. רבות מהבעיות שהעירייה מציגה כיום כאתגרים שהיא “מתמודדת איתם” הן בעיות שהיא עצמה יצרה במשך שנים של הזנחה וחוסר מדיניות. התוצאה מרחב ייחודי שהפך בהדרגה לשדה ניסויים עבור יוזמות סותרות ומקוטעות.
הפער בין החזון למציאות נוגע גם להיבט החברתי. העירייה מתהדרת בסיסמה “החזרת הים לתושבים”, אך חלק ניכר מהפיתוח מיועד בבירור לשוק התיירות טיילות מסחריות, מתחמי בילוי ומלונאות חדשה. החשש הוא שהתושב המקומי יקבל חוף “נגיש”, אבל יגלה שהוא הפך למרחב מיתוגי וכלכלי לא לחוף חופשי וציבורי באמת.
במילים אחרות, מה שמוצג כ”חזון כולל” נראה יותר כמו המשך של סדרי עדיפויות בעייתיים פיתוח יקר, מהיר ולא שקוף שמשרת בעיקר אינטרסים כלכליים, לעיתים על חשבון הציבור והסביבה. זה אינו אומר שאילת אינה זקוקה להסדרה ושדרוג תשתיות. להפך אחרי שנים של הזנחה, הצורך ברור. השאלה היא איך עושים זאת האם דרך השקעה בתכנון רגיש, בשיקום מערכות אקולוגיות וביצירת חופים נגישים באמת, או דרך עוד טיילת בטון יקרה, מסוכנת ומנוכרת.
השורה התחתונה ברורה הפיתוח בחופי אילת אינו רק פרויקט תשתיות. מדובר במאבק על זהותה של העיר בין עיר חוף מקיימת, ציבורית ושומרת טבע, לבין “מגרש משחקים” לתיירות מהירה. ההכרעה תעצב לא רק את הנוף של המפרץ בשנים הקרובות, אלא גם את איכות החיים של תושביה ואת עתיד אחד המשאבים הימיים הייחודיים ביותר בעולם.
#אילת #עירייתאילת #מייזליץכסיף #חוףדרומי #היםהאדום #מפרץ #חופים #חוףצפוני #פיתוח #מאבקציבורי
