19/08/2023
בדיעבד, תמיד טיילתי במרחב הלא נודע. מרחב הכיסא ליד החלון בכיתה, מסתכל החוצה בהשתאות על ענפים, מדרכה, אוטובוסים, ציפורים. אותו ענף שלפני רגע היה בידי ושיחק תפקיד של נשק כרגע סתם שוכב ליד איזה פח. ואני? יושב פה: כיתת פלורסנט, תלמידים מסביב לשולחנות שמסתובבים סביב עצמם ומסביבם חגה מורה שמנסה להעביר מידע ומופתעת איך רק אני לא מבין אותה. ולא שהוא לא חשוב, הוא פשוט לא מסקרן. לא כמו החתול, היונה, האישה שדופקת בצידו של האוטובוס לפני שהוא בורח. נראה שתמיד היה רצון לספר, בין אם זה לתעד או להמציא. החיים משעממים מידי, לכן שקרן פתולוגי התגבש בתוכי והסיפורים יצאו מכלל שליטה. המורים כינו אותו "בני הפטפטן".
במועד מאוד מאוחר, בעודי משתעשע בהיותי סוף סוף "אזרח" קניתי מצלמה.
הnikon שלי לא שאלה שאלות ולא דרשה המון, צמצם, איזו, ותריס בהרבה יותר נחמדים אליי מבגרויות או מדי א'. התחלתי להקליק על כל דבר, בהתחלה גבעות, עצים, עמודי חשמל. דברים דוממים שכמו המצלמה, לא יכלו להעביר עליי ביקורת. כעבור כמה טיולים רחוקים למזרח וההבנה שקולנוע הוא הדרך, הבנתי שעצם דומם לא מעניין כמו בן-אדם, בלבוש שלו, בקמטים שלו, בהבעות הפנים הספונטניות. אותו מבוגר אחראי שחשב שאני פטפטן יושב לו באיזה ספסל ואולי גם מחפש את עצמו, כמוני, כשאני מצלם את עצמו.
מאותה הבנה ועד היום אני עדיין נפעם מהסיפור האנושי, עד כמה אנחנו דומים, עד כמה הם לא שונים ממני. כסף יצטרף כשירגיש שהוא מוכן ובינתיים המקסימום שאני יכול לעשות זה ליצור קשר ביניהם אלינו, בין המצולמים לצופים. להוכיח שאנחנו אותו אחד. צוחקים, עצבניים או משועממים כשבסופו של דבר רק מחפשים שמישהו יראה אותנו איך שאנחנו. מי יתן והסקרנות שלי תעבור אליכם.
