16/04/2025
שכבתי על מיטת הטיפולים.
העיניים עצומות, הגוף חצי דרוך חצי משוחרר,
ופתאום — נוכחות.
סבא דֹּב.
הוא לא בא "לבקר" — הוא בא לעזור.
הרגשתי אותו ממש, כאילו לוחש לרינת, המטפלת, מניח יד בלתי נראית על גופי,
ומעמיק את כל מה שקרה שם.
רינת שאלה אותי שאלות, ואני צללתי פנימה —
ופתאום עלה הסיפור.
הסיפור של סבא.
ושלי.
הבן הבכור של סבא דב, אח של אבי, לקה בדלקת קרום המוח בגיל שנה.
הרופאים הציבו בפני סבא וסבתא בחירה אכזרית :
או לתת למחלה להכריע — או לנסות תרופה שתציל את חייו, אבל עלולה להשאיר אותו עם נזק מוחי לא ידוע.
הם בחרו בחיים.
והוא נשאר — עם פיגור שכלי.
כל חייהם השתנו.
הילד הבכור הפך למרכז של הכול.
ומה עושה אדם כמו סבא שלי עם כאב כזה?
אמרו עליו שהיה אופטימי, מלא הומור.
אבל בלב, אני יודע — היה שם גם משהו אחר.
כאב שקט. ויתור. תפקוד.
הם לא הביאו עוד ילדים 12 שנה, עד שרופא אחד שכנע את סבתי שאין סכנה, ושהיא יכולה ללדת שוב.
כך נולד אבי.
בזכותו — אני כאן.
וכך, בסיפור המשפחתי הזה, הרפואה גם מצילה וגם שוברת.
היא נותנת חיים — ולוקחת חיים.
אבא שלי, כך סיפר לי, הבטיח לעצמו שהוא יהיה רופא כדי להציל את אחיו.
אבל בסוף בחר להיות מהנדס.
ואני?
שוכב על מיטת הטיפולים,
ופתאום — אני מרגיש את כל הציר הזה עובר דרכי.
הפחד להיות "אף אחד".
הצורך בהכרה, בתואר, בהצדקה.
הכמיהה להיקרא "משהו",
כדי לדעת שאני קיים .
אני, שעמדתי על סף לימודי רפואה אלטרנטיבית,
שלומד הומאופתיה.
אני, שנולדה לי ילדה עם ריאות לא מפותחות,
מחוברת 24/7 לחמצן,
שהגיעה לעולם בלי הגנה — כמו חשופית —
ואני, שליוויתי אותה מתוך תיבת זכוכית אל אמבולנס.
מנסה לשמור לה על החיים עם מבט.
העיניים שלה התחננו שאציל אותה.
ואני — נשברתי.
נשברתי לאלפי רסיסים,
שהתפזרו בין מכשירי הנשמה,
צינורות, ולב של אבא שלא ידע איך להכיל את הכול.
רסיסים שאני עכשיו מנסה לאסוף
ולהחזיר פנימה,
כדי לזכור מי אני,
ומה חשוב באמת.
הבנתי.
זה לא מקרי.
משהו בי נשא את הבקשה הזו מדורי דורות.
להציל מישהו.
להיות הרופא של השושלת.
אבל היא, הילדה שלי, לא באמת חולה.
היא פשוט נושמת בקצב שלה.
גם דוד שלי ז"ל, אחרי שהצילו את חייו — לא היה "חולה".
פיגור שכלי הוא לא מחלה.
ופתאום הבנתי:
אין את מי להציל.
הדרך היחידה להציל מישהו, היא להיות מי שאני.
כשאני ״אני״ — במלוא הדרי, האמת שלי מהדהדת אל תוך כל ענפי העץ המשפחתי.
וכל השאר — רק סיפור.
ונשארתי עם שאלה.
שמסתעפת לאינספור ענפים,
אבל כולם נובעים מאותו שורש.
עד כמה רחוק אני מוכן ללכת עם הלב שלי, גם אם זה אומר להיות “אף אחד”?
ואיך אני מגשר בין הרצון להיות חופשי, רוחני, יצירתי —
לבין הצורך להיות מובן, מוכר, "מישהו" בעולם הזה?
ומה זה בכלל "להיות אף אחד"?
איזה חופש יש בזה?
איזה פחד?
כשאני "אף אחד" —
אני יכול להיות הכול.
פנוי להיות בשירות.
לתת.
לקבל.
ואולי שם מתחיל הריפוי.
📸: רועי טפר
