18/07/2025
לפני כמעט שנה עלה לי רעיון לפודקאסט חדש.
אחר. אישי יותר. חשוף יותר.
כזה שמתעד שיחות נפש אמיתיות על משברי חיים, על ויתורים, רצונות שלא מומשו, תובנות שנולדו מתוך כאב.
זה לקח זמן להתבשל. חיכיתי. רציתי לבנות אולפן משלי, להשקיע בתנאים המדויקים.
אבל בסוף החלטתי פשוט להתחיל — ולהשקיע בשעות אולפן טובות.
קראתי לו ״השאלה״, כי כל אורח הגיע עם שאלה אחת שמעסיקה אותו, ומתוכה צללנו יחד פנימה.
אתמול עלה הפרק השמיני והאחרון לעונה הזו.
ואני מודה, אני גאה.
רציתי ליצור משהו אחר:
לא עוד שיחות על איך להצליח, איך לחשוב חיובי, איך למנף משבר ולהמשיך קדימה.
לא עוד סדנאות התפתחות בתחפושת של פודקאסט.
הרשת מלאה באנשים חכמים, חלקם באמת מבריקים —
אבל נדיר לשמוע מישהו מספר על המשבר שהוא עבר באמת. על המקומות שבהם הוא חלש, נשבר, כשל, הרים ידיים.
רובנו מדלגים על זה — או לפחות מציגים את זה כאנקדוטה בדרך להארה.
אני חיפשתי דווקא את השהייה ברגעים האפורים, האיטיים, הלא ויראליים.
את אלה שלא בטוח שיש להם סוף טוב או השראה מיידית.
כי שם, כשלא ממהרים לפתור, משהו מתחיל לקרות.
ואלה הסיפורים שאני רוצה שיתפסו יותר מקום בעולם הזה.
לא על הגיבורים שהפעילו טכניקות ניו־אייג׳יות כדי להיחלץ מהכאב — אלא על אלה שפשוט ישבו איתו, הסכימו להרגיש אותו.
אז הפרויקט הזה הסתיים, וכל הפרקים מחכים לכם ביוטיוב, ספוטיפיי ושאר הפלטפורמות.
התחושה שלי? גם מיצוי.
בשלב הזה פחות בא לי לראיין אחרים — והגרון שלי מבקש יותר מקום.
בקרוב נעלה סרטון על ״הקערה הריקה״ — סשן שכולו הקשבה למה שמבקש להיוולד עכשיו.
ומשם... נראה לאן הדרך תיקח אותי.
עד אז, אני ממשיך להיפגש אחד על אחד, בזום ובקליניקה, עם מי שמבקש להעמיק:
לעבוד בשקט, בתדר, ביצירה — להקשיב למה שמבקש קול, צורה, ביטוי, השראה.
מי שמרגיש שזה הזמן — אני פה.
