01/09/2025
לא משנה אם זו השנה הראשונה,
או השנה העשירית שנפרדים,
בבוקר הראשון של השנה,
הלב שלך תמיד קצת בוכה.
יחד עם השמחה לחזור לשגרה.
את אולי עומדת עם משקפי שמש,
מחייכת, אומרת “הולך להיות לך יום מקסים”,
אבל בפנים…הקולות שנדחקים פנימה,
הלב שלך מדבר בשפה אחרת:
“יבינו אותו?”
“יראו אותה?”
“מה אם יהיה לה קשה?”
לפעמים את חוזרת לאוטו ושותקת.
לפעמים את בוכה קצת.
לפעמים את רק מרגישה צביטה
כזו שאין לה מילים.
ובשקט בשקט,
יש בתוכך ילדה קטנה משלך
שזוכרת איך זה להרגיש לבד,
לא להצליח,
או פשוט להתגעגע לאמא.
אז את רוצה למנוע ממנו את זה.
להכין אותו.
לוודא שהכל יהיה מדויק.
אבל דווקא שם, במקום שבו הכי מתחשק לך לגונן, יש לך פתאום הזדמנות לתת לו מתנה אחרת:
אמונה.
לא אמונה שהוא תמיד יסתדר,
או שלא יהיו רגעים קשים.
אלא אמונה שיש בו כוחות.
ושהכוחות האלה יתעוררו דווקא בזכות האתגרים.
ילדים מרגישים את התדר שלנו.
כשהם רואים את הפנים שלך בבוקר,
כשהם שומעים איך את מספרת על הגננת,
כשהם קולטים אם את שואלת עשר פעמים “איך היה?” או פשוט אומרת “אני גאה בך”.
את לא צריכה להיות סלע.
אבל את כן יכולה להיות גשר.
בין הלב שלך,
לבין הלב שלו.
ולפעמים זה מתחיל במשפט קטן,
שנאמר בלחישה,
או נכתב בפתק קטן בתיק:
“אני מאמינה בך.
וגם כשאתה לא רואה אותי הלב שלי מחזיק אותך.”
אם את עכשיו בדיוק שם,
בימים הראשונים של ההסתגלות,
מרגישה שהבטן שלך מלאה דאגות,
תני לה רגע הקשבה.
ושאלי את עצמך:
מה הבת שלי הכי צריכה לראות עליי עכשיו?
התשובה תיתן לך כוחות להיפרד 🩷
