19/09/2025
לדעת זה לא מספיק
יש משהו מפתה בידיעה. אני יודעת.
היא מבטיחה לנו ביטחון, שליטה, את התחושה שאנחנו מבינים.
אבל האמת?
לפעמים הידיעה היא רק שכבה דקה שמכסה על תהום של בלבול.
תחשבו רגע אשליית מולר-לייר.
שני קווים זהים שנראים שונים.
הראש יודע שהם באותו אורך.
העיניים רואות משהו אחר לגמרי.
וההדמיה הזו של המוח שלנו? היא לא נעלמת גם אחרי שהוכחנו לעצמנו מליון פעמים שהיא שגויה.
זה כל כך דומה למה שקורה בנפש שלנו.
“אני יודעת שזה לא אישי, אבל זה כואב.”
“אני מבינה שהוא רק ילד, אבל אני מתפוצצת.”
“אני יודעת מה טוב לי, אבל אני לא מצליחה.”
כמו בדיאטה.
הפער הזה בין מה שהראש יודע למה שהלב מרגיש או הנפש מסוגלת, זה המקום הכי אמיתי שיש. זה היער הכי חשוך והכי מלא חיים שלנו.
וחשוך זה לא תמיד רע. כי החושך מאלץ אותנו לגשש ולחפש.
ואני יודעת שיש גם חלקים בעולמות הרוח שבהם תחושת כל יכול שולטת, יש שמבטיחים לנו קיצורי דרך או פרשניות ממכרות.
ולמה ממכרות? כי הן יוצרות אשליה של ידע. ״מי שצועד בדרך הזו יודע יותר״ כביכול. גורואים של ״רוח״ יכולים למשל לומר “הילד שלך נולד בחודש הזה? זאת המשימה הנשמתית שלו.”.
איזה נחמה מקרבת דיבורים כאלה? נחמה של ידיעת הסיבה. או אשליית הידיעה. בדיוק כמו באשליית מולייר-ליר.
כאילו שאפשרי בכלל להפוך את המורכבות שלנו לנוסחה פשוטה.
אבל מה עם כל מה שלא נכנס לתבנית? מה עם ההתחלות הקטנות והעדינות? מה עם הרגעים שבהם אנחנו פשוט לא יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים?
וגם זה קורה. במיוחד עם מתבגרים.
השבוע שמעתי הרבה קביעות נחרצות, והרגשתי שחשוב להניח כאן רגע את האמת שלי, והיא שהשינוי האמיתי, לפחות זה שאני מכירה, הוא לא בא מתוך ידיעה.
הוא בא מתוך שאלה. מתוך היכולת לשבת עם הבלגן, עם הספק, עם אותו מקום חשוך ורך שבו משהו עדיין מתחבר ונוצר.
“מה מתעורר בי עכשיו?”
“מה הכאב מבקש ממני?”
“מה אני באמת צריכה כדי לצמוח?”
מה הילד מבקש בעצם?
מה נדרש ממני? על מה אצטרך לוותר?
זה לא פשוט. זה הרבה יותר מסובך מלמצוא תשובות מוכנות. אבל זה אמיתי. זה חי.
חשוב לי להעביר הלאה את המהות הזו.
בטיפול, כמו בחיים, הקסם קורה לא כשאנחנו יודעים הכל. הוא קורה כשאנחנו מוכנות לדעת שלא לדעת, לחכות, לתת למשהו חדש להיוולד מתוך הבלבול והרוך שלנו. ועל כל סימני השאלה להניח חמלה.
הצניעות היא לדעת שלא הכל אני יודעת.
אני לא באה עם אמת אחת סגורה.
אני באה להיפגש עם מה שאתה מביא.
עם הכאב שלך, עם הדרך שלך, עם הקצב שלך.
שם מתרחש הריפוי.
לא במילים הגדולות.
לא בהגדרות.
אלא במפגש האנושי, הפשוט, שמקשיב באמת
רוזלין זוהר
