12/11/2025
זה כמו ניכור הורי
בנצי גולדשטיין | גיליון 51 של המקום
טור שלם שכדאי לקרוא עד הסוף.
זה לא הניכור שאתם מכירים.
——-
את הטור הזה אני כותב מתוך החרדישקייט השמרני של אלול-תשרי, עם כיפה סרוגה ומזיע בתפילה; עם אוזניים שמקשיבות לשופר וראש שמנסה לתפוס את המשמעות שלו; עם בית כנסת, ילדים, חגים ועם מה שמתחולל בתוכי - זה שצריך לקחת נשימה.
אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד.
אבל מה שהנפש הילדית הפנימית שלך חווה אובייקטיבית אם היא חווה אותך כמו כופה, מחויך, נינוח - זה ניכור.
פשוט זה לא הצד היהודי שהראו לך.
אבא אברך בעיר סמוכה. בהתחלה הילד מתענג, מחקה, רוצה להיות אותו.
הולך לאבא, רוצה לראות אותו.
אבל הילד נוגע בנקודה.
אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד, אבל מה שהילד הפנימי שלך חווה אובייקטיבית אם הוא חווה אותך כמו כופה, מחויך - זה ניכור.
פשוט זה לא הצד היהודי שהראו לך.
עוד פעם אתה בא, הילד שלך אומר: בוא תשב איתי, תראה איתי משחק, תראה איתי סרטון, תראה איתי את החיים.
אבל אתה לא יכול.
יש לך סדר, יש לך תפילה, יש לך “עבודת ה’”, יש לך סדר יום שאתה חייב לעמוד בו.
והילד מסתכל ואומר - אין לי אבא.
ואתה אומר לעצמך - אני אבא מעולה.
אני קם מוקדם, אני מתפלל, אני לא מוותר.
אתה בטוח שאתה אבא טוב, אבל הילד שלך חווה ניכור הורי.
הוא חווה אותך כרחוק. לא נגיש. לא נוגע. לא מחייך.
אתה נוגע בנקודות, אבל לא בלב שלו.
זה נוגע בדיוק בנקודה.
אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד, אבל מה שהילד הפנימי שלך חווה אובייקטיבית אם הוא חווה אותך כמו כופה, מחויך - זה ניכור.
פשוט זה לא הצד היהודי שהראו לך.
אבל יש סיכוי.
אתה קם שבת אחת בבוקר, והאוויר נעים, ואתה מוציא מהמקרר עוגת גבינה ביסקוויטים וצלוחית של רוטב תות.
ויושב מול החלון.
ורואה שדות בצבע זהב, וחושב על אנשים, לבבות, על המציאות עצמה, ופתאום אתה קולט – אני כאן, כאן בחיים.
קרוב אליהם, לעצמי, לחברי, לאלוקים שלי.
אני חלק ממנו, מהבריאה הפסיכית הזו, והכל חלק מאחד שלם וגדול.
⸻
לפעמים לא צריך להתגרש כדי לגדל ילדים יתומים מהורה חי…
