20/03/2024
רותי, אימו של סרן שאולי גרינגליק ז"ל שנפל בקרב בעזה, כותבת:
מה פורים עכשיו, מהההה??
מה עושים עם כל הדבר הזה, עם כל הזיכרונות של המוזיקה הרועשת מהמערכת הגברה בגינה שלנו שמקפיצה חצי עיר, ומשתה שמח וקדוש, שחרור עכבות ושתיה מופרזת אבל לא מוגזמת, ואהבה רבה לתחפושות מומצאות ואיפור על כל הפנים.
איפה זה ואיפה אני…
כבר כמה ימים שאני מנסה להבין איך נראית שמחה שבורה? לא מזמינה את עצמי להיות שמחה, לא מרגישה שייכת לשמחה שממילא בימים האלה מסביבי מוזרה ולא משוחררת. אז קראתי פוסט מדהים של שבות מאיר וזה באמת סידר לי את הראש.
כל הדבר הזה, המשתה והשמחה המטורפת מטרתה להוריד מסכות ולהחזיר אותנו לעצמינו בלי קליפות ובלי פוזות. זה נועד גם לחבר אותנו פנימה.
בשבילי היום זה להצליח לבכות, להרגיש ולהתחבר. לעזור לעצמי להיות.
כבר עשרים שנה שיש אצלנו בבית, בבוקר של פורים קריאת מגילה לנשים ועד הבוקר חשבתי שהפעם לא מתאים לי, מוגזם וכזה לא בא לי בטוב. לא בא לי לשמוח, לא בא לי להיות שם.
וצביקה אמר בפשטות כזאת, למה לא להזמין את הנשים לקריאת המגילה אצלנו. מה עכשיו נפסיק את כל מה שאנחנו עושים כל החיים?
פתאום זה נהיה לי ממש פשוט. להזמין ולהיות שם כמו שאני, מורכבת מאלף חתיכות של הרבה עצב וקצת שמחה. אבל יש בי את שניהם.
מי אמר איך זה אמור להיות? אז ר׳ נחמן מברסלב מספר לנו איך נוהגים חסידים כשאין להם סיבה לשמוח. הם משאילים ריקוד משמחה עתידית.
עוד תהיו שמחים פעם. נכון?
(אני שואלת ובוכה..)
אז תשאילי מהעתיד את הריקוד ותירקדי אותו היום. זאת תנועה בנפש שרוקמת חוטים של חסד לעצבות ומאפשרת לנשמה לנשום.
אז תהיה קריאת מגילה אצלנו ואולי ככה נראית שמחה שהיא כולה השאלה מן העתיד.
Ruth Greenglick