הבית להורות מקרבת

21/10/2025

03/10/2025

היי יקרות ויקרים,
לטפל בעצמנו כהורים זה ממש must, כי כשזה לא קורה, יש הרבה יותר סיכוי שנאבד את הסבלנות ונכעס ונצעק על הילדים למרות שאנחנו בכלל לא רוצות לצעוק. אבל זה יוצא לנו באוטומט שלנו. ואז עולה אשמה, וצער, וכאב על זה שאנינשורטת את הילד שלי, כי הבטחתי לעצמי שבחיים לא נעשה את זה.

אם זה קורה גם לך, ואת רוצה להבין יותר
איך לעצור את הדפוסים האלה,
ולהתחיל דרך חדשה – עם עצמך ועם הילדים –
צפו בסרטון -
איך לא לשרוט את הילד שלי

וגם תזכורת חשובה –
ההרשמה לקורס יסודות בתקשורת מקרבת ביחד עם קורס הורות מקרבת
שהוא הקורס הכי מבוקש שלנו להורים
נסגרת בעוד יומיים – ביום ראשון 5.10 בחצות.

זה הקורס האחרון השנה.
וזו הדרך להתחיל באמת לשנות את מה שקורה בבית.

רוצה לדעת עוד?
שליו לנו הודעה או הגיבו ונשלח לכם פרטים

סופשבוע נעים,
ושנה טובה מאיתנו
יעל ויואב

22/09/2025

זמן לעצמי וחיבור עצמי הוא לא מותרות, הוא לא nice to have, הוא לא עוד משימה בלוח המשימות שלי. הוא הבסיס להכל - לשקט פנימי, לאיזון, לקרבה ביחסים. ולכן כבר יותר מ-20 שנה שאני קמה כל בוקר לכתיבת בוקר ולשגרת בוקר שיש בה זמן לעצמי.

כשאני לא נותנת לעצמי את הזמן הזה, אני נעשית לחוצה, עצבנית, כועסת וחסרת סבלנות. אני לא מצליחה לנהל רגשות של פחד ולחץ וחוסר וודאות ואשמה וכאב, אני לא נחמדה ולא יכולה להקשיב ולהיות סבלנית לאף אחד.

כשאני מחוברת לעצמי יש בתוכי שקט ורוגע כל יום, יש לי מרחב לעצמי ולאחר מכן כל היום דלי נראה אחרת - נינוח, ממוקד, יש לי כוח להקשיב לילדה שלי, וסבלנות ורצון להיות איתה בנוכחות מלאה, אני לא זקוקה למסכים ולאוכל כדי למסך את עצמי מרגשות שעולים לי, והעבודה שלי נעשית מתוך שקט ויצירתיות.

אני שמה את עצמי במקום הראשון ברשימה שלי כי אני חשובה. לעצמי ולכל כך הרבה אנשים ויש לי אחריות להיות שם בשבילם. אם לא יהיה אותי, איך אוכל להיות שם בשביל אחרים? בשביל ענבל, הילדה שלי, בשביל המשפחה שלי, בשביל הצוות שלנו, הלקוחות שלנו.

גם בתקופות מאתגרות (ואפילו במיוחד), וגם כשאני בחופש. לא מוותרת על כתיבת בוקר כי זה הכלי שלי לחיבור עצמי ולביטוי עצמי.

האם גם אתן פותחות את הבוקר שלכן בחיבור לעצמכן?

חיבוק מאוסקה!

נ.ב. אני אימא יחידנית, בעלת עסק, והחיים שלי סופר עמוסים ביומיום. כותבת את זה כדי שלא לקבל תגובות כמו ״אין לי זמן לזה״

12/09/2025

אני רוצה לספר לכם
על אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי
אבל ששינה את החיים שלי.

לפני 15 שנה, בתחילת הדרך שלי
העברתי סדנה ובשלב מסוים קרו בתוכה
רצף של אירועים
שהיום אני יודע שהובילו אותי להתקף חרדה,
אבל אז לא הייתי מודע לזה.

מישהי אחת אמרה לי משהו בביקורת
על משהו שאמרתי,
משתתפת אחרת פיהקה
ומשתתף אחד הסתכל בשעון

ואני נלחצתי, מה זה נלחצתי...
התחלתי להזיע, הדופק שלי עלה,
הרגשתי יובש בגרון,
התכווצתי כולי כאילו כל הדם והאויר יוצאים לי מהגוף
נשמתי נשימות קצרות,

נכנסתי למצוקה רגשית מטורפת
בסדנה שאני עצמי מנחה...

ואז, כשזה קרה,
עדיין לא היה לי את עצמי
ולא עצרתי ואמרתי שקשה לי עכשיו
ולא דיברתי את עצמי
ואיך אני מרגיש ומה חשוב לי,

במקום זה מה שעשיתי
היה לנסות להסתיר את זה
ולהמשיך את הסדנה כרגיל

וזה די ברור למה זה הביא, כן?

נכנסתי בתוכי למערבולת פנימית כזו
של לחץ ופחד
שהקול המרכזי שבה אמר לי –

הם לא רוצים את מה שיש לך לתת.

בגוף שלי התגבר כאב
וכמו שיתוק כזה
שהרגשתי בכל הגוף

וככה העברתי את הסדנה הזו
כשכל הדבר הזה קורה בתוכי
אבל כלפי חוץ אני לא מראה כלום.
כלום.

אני הרי אלוף בזה,
זה מה שעשיתי כל החיים עד אז,
להסתיר את מה שאני באמת מרגיש
ולהראות שכלפי חוץ הכל בסדר

ובגלל שהייתי כל כך טוב בזה,
האנשים אפילו בקושי שמו לב.
אני הייתי בהתקף חרדה מטורף
שלא רוצים אותי
ולא רוצים את מה שיש לי לתת

וכמעט אף אחד לא ראה שאני במצוקה,
עד כדי כך ידעתי להיות משהו אחד בפנים
ולהראות משהו אחר החוצה

ואז חזרתי הביתה,
ולא הנחיתי שנה שלמה אחרי זה.

זו לא היתה החלטה מודעת
זה לא שאמרתי לעצמי
שאני לא אנחה יותר.

כי מצבים כאלה של להילחץ נורא
ליד אנשים אחרים
היו קורים לי כל הזמן
ככה חייתי

אבל כנראה שהתת-מודע שלי
מתוך רצון להגן עליי ושלא יכאב לי ככה
החליט שיותר זה לא יקרה.

ואני שהייתי מנותק
מהסיבות שבגללן זה קרה
ניסיתי עדיין לארגן סדנאות
אבל אנשים בקושי נרשמו
עד שהתייאשתי כבר ולא ניסיתי יותר.

אז מה קרה לי שם בעצם?

מה שקרה לי שם באותה סדנה
זה שמה שאני יודע היום
שהוא הילד הפנימי שלי
התעורר בתוכי והתחיל להפעיל אותי.

הסיפור האישי שלי, למי שלא מכיר
(אתם יכולים לשמוע אותו בפודקאסט שלנו
׳מדברים מהלב׳ בפרק הראשון)
הוא שנולדתי במשפחה שחוותה אובדן
של הילדה הראשונה של ההורים שלי.

וזה גם הקשה על ההורים שלי
לפתוח שוב את הלב
כדי שלא יכאב להם שוב
(ואני יכול להבין אותם)

והם נסעו ל-3 שנים לאנגליה
שם אני נולדתי
(היו עוד אחות ואח גדולים ממני)
ואז חזרנו לישראל לקיבוץ
וכמו שהיה מקובל אז
שמו אותי בבית ילדים.

ואני הצטרפתי לקבוצת ילדים
והרגשתי אחר ושונה
ורגשית מאד מאד לבד

ועם סיפור פנימי שסיפרתי לעצמי
(כי מה כבר יכולתי לחשוב)
שכמו שאני זה כנראה לא טוב
שלא רוצים אותי
ולא רוצים את מה שיש לי לתת
ושאני חייב להיות הכי מוצלח
בכל דבר כדי שיאהבו אותי
כי רק אז יהיה לי בטחון שיש לי מקום
ורק אז ארגיש שאני חלק מכולם.

וככה גדלתי, עם ניסיון אינסופי
להיות הכי טוב בכל דבר
ואפילו לא ידעתי למה,

לא ידעתי שכל מה שאני רוצה
זה פשוט חיבוק.

ושיאהבו אותי.
ולהרגיש חלק.
ולהרגיש בית.
ושיש לי בו מקום בטוח להיות בו.

וככה גם הגעתי,
מבלי שממש הבנתי את זה,
לאותה סדנה.

ועכשיו כבר ברור
איך שרשרת האירועים שקרתה שם -
הביקורת על מה שאמרתי,
האישה שפיהקה,
האיש שהסתכל בשעון,

ברגע שכל הדברים האלה קרו
מה שאנחנו קוראים לו ׳הילד הפנימי׳
התעורר בי בבת אחת
וכמו קיבל את כל ההוכחות שלו
לסיפור הפנימי שאני מחזיק כל החיים שלי בתוכי:

כמו שאני זה לא טוב,
לא רוצים אותי ואת מה שיש לי לתת,
אני חייב להיות הכי מוצלח בכל דבר
וכרגע אני כנראה לא,

כי היא לא אוהבת את מה שאמרתי
והיא מתעייפת, כנראה ממני
והוא משועמם, כנראה ממני,

וכל המצוקה הרגשית המטורפת הזו
שהשורש שלה הוא בכלל בילדות שלי,
כל המצוקה הרגשית הזו
התעוררה בתוכי באותה סדנה
ופשוט שיתקה אותי.

וכשילד או ילדה פנימית מתעוררים בתוכנו,
זה יותר חזק מהכל.

זה תופס אותנו רגשית מבפנים
ולא משנה כמה ננסה להדחיק את זה.
לכל היותר נצליח, כמו שאני עשיתי,
לחיות בפיצול בין מה שאנחנו בפנים
לבין מה שאנחנו מראים החוצה.

עכשיו אני רוצה לקחת אתכם שנים קדימה.

אחרי אותו אירוע
הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי.

הסימנים החיצוניים היו כבר חזקים מדי
מכדי להתעלם מהם.
פתאום יכולתי לראות איך הלחץ הפנימי הזה
מתעורר בי בכל פעם שאני חושב
שמישהו לא רוצה לקבל
את מה שיש לי לתת.

וכנראה שמה שקרה
זה שקיבלתי שם החלטת לב.

החלטת לב לגשת לשורש העמוק הזה
ולהסכים להסתכל עליו,
לכאוב אותו ולטפל בו.

ואני לא הולך לתאר פה
את כל מה שעשיתי בשנים האלה
כדי לטפל בילד הפנימי שבתוכי,

אבל אני כן רוצה להגיד לכם
מה קרה מאז שאני חי
בהרבה יותר חיבור והקשבה ואמפתיה אליו

ומה קרה מאז שהילד הזה מצא בית -

בתוכי.

מה שקרה מאז זה שאני הרבה יותר
מרשה לעצמי להשמיע את הקול שלי בעולם.
אני הרבה יותר אומר את האמת שלי.
אני הרבה יותר אומר מה מתאים לי
ולא מתאים לי במערכות יחסים שלי.
אני הרבה יותר מעז להגיד שאני לא רוצה.
אני הרבה יותר מעז להגיד מה אני רוצה.
אני הרבה יותר שלם עם עצמי,
כי אני אומר את מה שבתוכי החוצה.

ומבחינת העשייה שלי,
הקהלים שאני מנחה גדלו מ-15 אנשים בסדנה
למאות ואפילו יותר מזה
(וזה ברור לי למה, כי הילד הרגיש שבתוכי
יודע שיש לו בית בלי קשר לתגובות של אחרים אליי)

אני מספר לכם את הסיפור הזה
כדי להגיד שגם אם אנחנו לא יודעים את זה,
בתוכנו חי ילד או ילדה פנימית,
וזה לא שבאמת אפשר לחיות בלעדיהם.

אנחנו הרי מנסים לחיות בלעדיהם
אבל אנחנו יכולים לראות אותם קופצים
ומשמיעים את הקול שלהם –

בתגובות לבן/בת הזוג ולילדים,
בהימנעויות מדברים,
בפחדים שמשתקים אותנו
ולא נותנים לנו להוציא
את הקול האמיתי שלנו לעולם.

וזה מגביל את הביטוי העצמי שלנו
ואת הנתינה שלנו
ואת המשמעות שאנחנו מרגישים
ולכן זה הרבה פעמים
גם מגביל את השפע בחיים שלנו.

המפגש עם הילד הפנימי
היה הדבר שהכי שינה את החיים שלי
בכל מובן שהוא,
וזו גם הסיבה שזה הדבר
שהכי חשוב ומשמעותי לי לעזור בו לאחרים.

ואם את (או אתה) מרגישה כרגע תקיעות בחיים שלך
מרגישה שאת לא מצליחה לשנות
תגובות אוטומטיות שלך לילדים
לבן הזוג או לאחרים

אם את מרגישה שאת נפגעת
ונעלבת ונסגרת ומתרחקת
אם את מרגישה שאת לא מצליחה
לממש את עצמך בעולם
כמו שבאמת היית רוצה

ואולי אפילו יש לך רצונות
אבל הפחדים עוצרים אותך -

אני רוצה להזמין אותך להצטרף אלינו
לסמינר אינטרנטי חינמי ומיוחד לאימהות

שנקרא ׳אימא, זה הזמן שלך׳ -

שבו אני ויעל גם משתפים עוד
על הדרך שעברנו עם עצמנו
ועם הילדים הפנימיים שבתוכנו

ואנחנו גם מלמדים בו איך מתחילים
לחיות בדרך הזו של יותר חיבור
בין החלקים שבתוכנו
יותר חיבור לאחרים סביבנו
יותר לבטא ולממש את עצמנו בעולם -

מצטרפים להדרכות בסמינר ללא עלות - בלחיצה כאן:

https://feelfamily.co.il/yourlife_seminar?ref=orgsif

הנה דברים שכתבו לנו על הסמינר הזה:

״לא הכרתי אתכם לפני, ואתם מהממים ומעוררי השראה, באתם לי בדיוק בזמן״

״הסדנה של האימהות - העפתם לי את המוח עם זה. תובנות שבחיים לא חשבתי עליהן. פתאום להיות במודעות לילדה שהייתי ושעדיין ישנה, זה תגלית ותפנית רצינית כמעט בגיל 37״

״היה לי מדהים להתחבר אליכם, באמת השראה. אני אומרת לעצמי זה בדיוק זה! זה מה שאני רוצה!״

״מרגישה שסיפרו לי סוד שכל כך קריטי להורות שלי״

להרשמה ללא עלות לסמינר ׳אימא, זה הזמן שלך׳ - לחצי כאן

תודה שהייתם והקשבתם
ושיהיה סופשבוע שקט
ושכולם ישובו הביתה בשלום

יואב (ויעל)
וצוות הבית להורות מקרבת

11/09/2025

איך להתמודד כאמא עם עייפות, דכדוך ואפילו דיכאון?
ועם הרגשה שאין לי כוח לכלום, שאני מתפקדת, אבל אין לי אנרגיות?

לאורך השנים יש אימהות שמשתפות אותי בכנות שהן באיזה דכדוך פנימי כזה,
בלי אנרגיות, לפעמים הן אומרות שהן בדיכאון.
וזה תמיד גם מעורר השראה בעיניי שהן אומרות ככה פתוח ואמיתי שזה חלק מהחיים שלהן

וזה גם נוגע בי בלב כי אני מכיר את זה מעצמי -

יש משהו במבנה אישיות שלי שנורא בקלות ׳השמיים הפנימיים׳ שבי ׳מתקדרים׳
והכל בפנים מתכסה עננים ואני לא רואה אור, ואני יודע כמה בקלות זה יכול לקרות לי וכמה דרך אני עושה לאורך השנים כדי לשמור על עצמי ולא להיות שם לאורך זמן ולטפל בעצמי כדי לחזור לאנרגיות טובות בתוכי.

אז אני רוצה להגיד פה כמה מילים על מה זה דיכאון לפי הפרספקטיבה שאני מסתכל דרכה - וגם לשתף בכיוון שיכול לטפל בזה.

ואם את או אתה שקוראים מרגישים בדכדוך או שזה כבר דיכאון מתמשך אז אני מזמין אתכם לקרוא.

אפשר להסביר דיכאון בכל מיני דרכים, זה כמובן נפשי, ויש כאלה שיגידו שהסיבות לזה הן גם כימיות, ככה או ככה משתף אתכם במה שמרגיש לי מהותי בעניין הזה:

קרל רוג׳רס, שהיה אחד משני הפסיכולוגים הכי חשובים במאה ה-20, אמר שהסיבה לסבל שלנו האנשים היא לא דברים לא נעימים או קשים שקורים לנו בחיים - זה כמובן משפיע,

אבל הסיבה האמיתית שהוא אמר שבגללה אנחנו מדוכדכים או מדוכאים ושלא טוב לנו זה שאנחנו לא מחוברים לעצמנו -
כשאנחנו בעצמנו לא יודעים מה קורה לנו מבפנים ולא מצליחים לדבר את זה
ואחרים לידנו לא יודעים או שומעים את זה - ואז אנחנו מרגישים לבד, אנחנו מנותקים גם מעצמנו וגם מאחרים סביבנו.

זו הסיבה לסבל האנושי לפי קרל רוג׳רס (והוא אחד שכדאי להקשיב לו)
ואני רוצה להסביר את זה בשפה של תקשורת מקרבת.

יש לנו כבני אדם רצונות עמוקים שאנחנו רוצים שיתמלאו לנו.
בתקשורת מקרבת קוראים לרצון כזה צורך.
ודכדוך, עייפות או דיכאון, הוא מצב שבו צרכים עמוקים שלנו לא מתמלאים לנו לאורך זמן – ועוד יותר מזה,
שאנחנו כבר לא רואים דרך שבה הם יתמלאו.

למשל הצורך שלנו בחיבור לעצמנו -
להבין מה קורה לנו ולהרגיש שלמים, לקבל את עצמנו, לא להיות בניתוק מעצמנו או באשמה או בחוסר קבלה עצמית.

או הצורך בחיבור לאחרים –
להרגיש מחוברים באמת לאנשים סביבנו, להרגיש חלק ממשהו גדול ולא לחוות את החיים בבדידות רגשית

או הצורך בהקשבה -
ושיהיה מקום למי שאני באמת, ושאוכל להשמיע את הקול שלי (שזה הצורך בביטוי עצמי)

או הצורך ביצירה -
זה למשל משהו ששמתי לב אליו, שכשאני לא נמצא ביצירה אלא חוזר על אותן פעולות שכבר משעממות אותי שוב ושוב, אני בלי שאני שם לב אפילו נכנס לדיכאון, פשוט כי נולדנו פה גם כדי ליצור ולהשמיע את הקול שלנו
וכשזה לא קורה - לא טוב לנו

וזו ההגדרה שלי לדכדוך ודיכאון -
שצרכים עמוקים שלנו כמו חיבור לעצמנו, חיבור לאחרים, הקשבה עמוקה, ביטוי עצמי, יצירה ועוד – לא מתמלאים לנו,

ואז אנחנו בלי ששמים לב פשוט שוקעים לתוך עצמנו, ואז אנחנו כלפי חוץ מתפקדים ועושים את כל הפעולות בבית: מטפלים בילדים, מקימים, מכינים, מסיעים, מסדרים, מנקים, שוב מכינים, משחקים, משכיבים לישון, מסדרים -
עושים את כל זה אבל בתוך עצמנו אנחנו באיזה דכדוך כזה שעם הזמן הופך פשוט לדיכאון.

אז איך יוצאים מדכדוך ודיכאון בדרך הזו
ומתחברים לאנרגיות חיים טובות וממלאות מחדש?

מתחברים בחזרה לצרכים העמוקים שלנו,
מבינים מה אנחנו רוצים בעצם
(זה לא תמיד כזה נגיש לנו ולפעמים זה עוזר ללמוד איך לעשות את זה),
עוברים לנהל עם עצמנו שיחה פנימית יותר רכה ופחות ביקורתית וקשה,
ועוברים יותר לדבר את עצמנו בעולם, לבקש יותר הקשבה
ואז זה עוזר להיות יותר מחוברים לאחרים
ואז יש יותר כוחות להיות באמת מי שאנחנו בעולם
להשמיע את הקול שלנו וליצור את היצירה שלנו (בכל תחום).

נכון, זו לא דרך קצרה של טיפ וזהו, וזה לרוב מצריך תהליך.
אבל גם להיות בדכדוך פנימי לאורך שנים זה לא משהו קצר:)
אז אם בכל מקרה זה נמשך זמן, אז עדיף שבזמן הזה נבנה לעצמנו את החיים שאנחנו רוצים לעצמנו ולא שנתנהל בהם לאורך זמן כשאנחנו סובלים,
כי יש דרך לחיות טוב וכשרק מתחילים ללכת בה כבר מרגישים איך נכנסת נשימה ומשהו כבר מתחיל להשתנות.

אז אם את בשלב כזה בחיים שאת מרגישה שרוצה למצוא דרך לחזור לכוחות שלך להתחבר מחדש למשהו שייתן לך אויר ואולי אפילו משמעות -

אנחנו רוצים להזמין אותך (אני ויעל)
לסמינר אינטרנטי (וחינמי) מיוחד לאימהות -
שמתחיל ביום ראשון הקרוב:

סמינר ׳אימא, זה הזמן שלך׳

4 ימים של הדרכות תוכן עמוקות איתנו עם ידע משנה חיים בתקשורת מקרבת שייעזרו לך להבין הרבה יותר לעומק את הדרך שהסברתי פה -

עם כלים שייקחו את ההורות והחיים שלך לשלב הבא
ויעזרו לך גם בבית וגם מול הילדים
גם מול עצמך וגם בהגשמה המקצועית שלך
מזמינים אותך להירשם ולהצטרף להדרכות איתנו:

https://feelfamily.co.il/yourlife_seminar?ref=org

וזה באמת סמינר מדהים!
הנה דברים שכתבו לנו על הסמינר הזה:

״לא הכרתי אתכם לפני, ואתם מהממים ומעוררי השראה, באתם לי בדיוק בזמן״

״הסדנה של האימהות - העפתם לי את המוח עם זה. תובנות שבחיים לא חשבתי עליהן. פתאום להיות במודעות לילדה שהייתי ושעדיין ישנה, זה תגלית ותפנית רצינית כמעט בגיל 37״

״היה לי מדהים להתחבר אליכם, באמת השראה. אני אומרת לעצמי זה בדיוק זה! זה מה שאני רוצה!״

״מרגישה שסיפרו לי סוד שכל כך קריטי להורות שלי״

מזמינים אותך!

יואב (ויעל)
הבית להורות מקרבת

11/09/2025

זה לא שאת אימא גרועה - את פשוט עייפה

בשנה האחרונה של המלחמה המתמשכת הזאת, מצאתי את עצמי עייפה, בעומס, בהמון טרדות, במתחים, בפחדים, בדאגות וחרדות…
הרגשתי איך אני מתרחקת מהשקט הפנימי הרגיל שלי, מאבדת את הסבלנות שלי, שמתי לב כמה מהר עולה בי כעס מאפס ל-100 בתוך שניות, היו ימים שהתעוררתי באמצע הלילה מחרדות, אחר כך בבוקר הייתי עייפה ומדוכדכת ולא רציתי לקום לעוד יום של משימות שאין לי כוח אליהן. הרגשתי שאני גם מאבדת את הסבלנות שלי כאימא, מתעצבנת על דברים קטנים, ואחר כך מצטערת ומרגישה אשמה.

זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו חיים על אוטומט וכל כך קל ליפול לשם גם למי שממש במודעות וחיבור לעצמה – העומס והחיים והאתגרים משפיעים עלינו, הדפוסים מרימים ראש ומתחילים לנהל אותנו: כעס, ריצוי, ויתור עצמי, אשמה, חרטה.
וכשחיים ככה, זה מתיש ומתסכל, ומשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מי שאנחנו באמת רוצות להיות.

לשמחתי הצלחתי בשלב כלשהו לזהות מה קורה לי ותפסתי את עצמי בידיים והשתמשתי בכלים שיש לי כדי לטפל בעצמי ולהתקרב מחדש לעצמי כדי להחזיר לעצמי את עצמי ולהיטען מחדש בכוחות ואנרגיות שטובות לי. וכמובן שהיחסים עם הילדה שלי מאוד התקרבו בעקבות זאת. כי זה הולך ביחד - כשאנחנו כועסות ועצבניות ובמצוקה - הילדים מרגישים אותנו ונראה התנהגויות כמו התעקשויות, מאבקי-כוח והתקפי זעם. וכשאנחנו רגועות ומחוברות לעצמנו, פתאום משהו נפתח לטובה ביחסים עם הילדים, והבית נרגע.

בשבוע הבא אנחנו פותחים בפעם השנייה את הסמינר אימא, זה הזמן שלך – כדי לעזור גם לך לעשות את אותו הדבר, לתת לך כוחות ואנרגיות ודרך לשבור את המעגל המבאס של הדפוסים שאת מתמודדת איתם, להחזיר לעצמך נשימה ושקט פנימי, ולחיות מתוך חיבור ורכות לעצמך. כי כשאת מטפלת בעצמך - כל המשפחה מושפעת מזה.

הסמינר מתקיים בזום, בתאריכים 14-17 בספטמבר, פרטים והרשמה בקישור בביו

11/09/2025

אימא יקרה,
אם את מרגישה תחושה של תקיעות בחיים, שמאז שנהיית אימא די הקדשת את החיים שלך ואת מרבית הזמן שלך לילדים, ושעכשיו את רוצה לעשות עוד דברים כמו לטפל בעצמך, למצוא את התשוקה שלך או להגשים את עצמך, אבל את לא מצליחה להבין איך אפשר גם להיות אמא משמעותית ונוכחת, גם לטפל בבית ועצמך ובזוגיות שלך וגם לעבוד בעבודה משמעותית ולתרום לכלכלת המשפחה שלך,

אם זה מה שקורה אצלך אז את לא לבד!
הרבה אימהות מרגישות כמוך.
כדאי לדעת - שחלק גדול מתחושת התקיעות קשור למה שקורה בתוכנו - במחשבות, ברגשות ובשיח הפנימי שלנו עם עצמנו.
וזאת הסיבה שבנינו את הסמינר החדש שלנו בתקשורת מקרבת - אימא, זה הזמן שלך.
הפעם תקשורת מקרבת בינינו לבין עצמנו -
לאימהות שרוצות פחות לכעוס, להיות יותר סבלניות, להרגיש יותר רוגע במשפחה שלהן וגם להגשים את עצמן.

מתרגשים להזמין אותך לקחת חלק בסמינר.
4 ימים של ידע משנה-חיים בתקשורת מקרבת, שיעזרו לך להגשים את עצמך כאמא בכל התחומים - גם עם הילדים, גם עם עצמך, וגם בהגשמה המקצועית שלך.
רוצה פרטים נוספים?
בשמחה! כתבי בתגובה את המילה - סמינר - ונשלח לך קישור

10/09/2025

חיבור זה כל כך חשוב ליחסים!

היה לנו שבוע מאתגר, ענבל היתה חולה ולא ידענו מה יש לה. וזה הלך והתדרדר לחולשה, דפיקות לב מואצות, עייפות, רעידות ברגליים ועוד סימפטומים. זאת כנראה היתה תגובה אלרגית למאכל כלשהו שאין לנו מושג מהו.

אז אתמול כשסוף סוף היא חזרה לעצמה, החלטנו לצאת לטייל. השיט שסגרנו לנו לאי הונג התבטל בגלל מזג האויר, אז החלטנו ברגע לשנות כיוון ולנסוע למעיינות החמים כאן באזור.
ענבל נחשבת לגמרי מתבגרת כבר ולא קל לה כשמזיזים לה את הגבינה. אז היום שלנו התחיל בקיטורים אבל הסתיים לגמרי בתחושת יחד וקרבה.

זה היה טיול נהדר בטבע, בקצב שמתאים לנו, בבריכות חמות בתוך היער, ובמפלים חמימים ונעימים. אין כמו יום גשום למעיינות חמים. היה לנו נהדר, ובעיקר מקרב.

בעיקר נהנינו מהביחד שלנו, מלבלות זמן רגוע בנוכחות מלאה אחת עם השנייה, משיחות קטנות ומתוקות על החיים של שתינו ושל כל אחת לחוד. אחרי השנה המשוגעת הזאת שהיתה, הרגשתי שאני כל כך בעומס, והחשש הכי גדול שלי היה שהעומס הזה יפגע בחיבור בינינו. וזה כבר כמעט קרה. התחלתי להרגיש סימנים של ריחוק ואחת המטרות של המסע המשותף הזה היו להחזיר את החיבור ליחסים.

חיבור מבחינתי זה הבסיס של מערכת יחסים קרובה. ולעומת זאת, חוסר סבלנות, כעסים ועצבים, התעקשויות, דרישות, מאבקי-כוח ועוד הם ההיפך הגמור מחיבור, והם סימנים ראשונים לזה שהחיבור נפגם - קודם כל החיבור שלנו לעצמנו, ולאחר מכן לצד השני במערכת היחסים.

זה יכול לקרות לכולנו. תקופה לא קלה, פוקוס במקום מסויים שמצריך את ההתייחסות שלנו, טיפול באתגר, ומרגישים את הריחוק. הדבר הראשון והחשוב ביותר לעשות בעיניי הוא לחדש את החיבור, באותו הסדר- קודם כל שלי עם עצמי ולאחר מכן עם הצד השני. איך עושים את זה? יש הרבה מה לעשות והדבר הראשון הוא שמתחילים בלבלות זמן ביחד. בלפנות את עצמי ממשימות וצריכים ולהעלות גבוה לסדר העדיפויות שלי את ההשקעה בעצמי ובמערכות היחסים הקרובות שלי.

השלב הבא הוא נוכחות ואמפתיה, ונראות, והקשבה אמיתית ועמוקה לעצמי ולצד השני, ולכבד את הקצב והבחירות שלו, ולהיות בסבלנות, כי לא תמיד אנחנו מתקרבים באותו הקצב.
להתראות, יעל

נ.ב. - בשבוע הבא אנחנו מקיימים את הסמינר אימא, זה הזמן שלך. שזה באמת אחד מהסמינרים הכי שווים שיצרנו לאימהות. המטרה שלו היא ליצור מרחב ומקום לאימהות לקחת את הזמן ולהתחיל לטפל בעצמן. זה סמינר חינמי בן 4 ימים והוא כולל הדרכות ועבודה בלייב איתנו. מאוד ממליצה, ואשים גם קישור בביו או בתגובה ראשונה למי שצריכה את זה עכשיו. חיבוק

#הורותמקרבת #הביתלהורותמקרבת #סמינראימא

16/08/2025

יושבת בבריכה בבנגקוק, על הגג בקומה ה-26 שקוראים לו כאן - roof top. המלון שלנו נמצא ממש על גדות נהר צ׳או פראייה. מזג האוויר נהדר, לא חם מדי הנוף מהבריכה מדהים - רואים ממנו את קו האופק של בנגקוק והוא כל כך יפה וציורי. האווירה בבריכה נעימה וקלילה כזאת. מוזיקה נעימה שמתנגנת ברקע. יש ריח נעים ורך כזה באוויר.
הכל כאילו מושלם.

ואני חושבת על החטופים בעזה.

אני הכי רחוקה מעזה ובכל זאת הפצע הכואב הזה הולך איתי לכל מקום. בביקורת הגבולות בשדה התעופה מופיעות תמונות החטופים על הצגים שמצלמים את מי שיוצאים מישראל כתזכורת. אני לא צריכה תזכורת.

אני יכולה לטוס המון שעות, להגיע מישראל למקום הכי רחוק בעולם, ותחושת המועקה מלווה אותי בכל יום. החשש לחייהם, הכאב על ההורים שלהם, החוסר אונים שאני לא יודעת מה לעשות כל כך חזק. הכיווץ התמידי בלב שתופס אותי ולא מרפה.

חשבתי עליהם כל יום מאז ה-7/10. כמה פעמים כל יום. כנראה אלפי פעמים מאז ועד היום.
כל הדרכה שלנו מאז אוקטובר 2023, אנחנו פותחים בלהזכיר אותם ולהחזיק תקווה בלב שהם יחזרו.
כשארזתי את המזוודה הכנסתי לתיק שלי את סיכת החטופים. כאילו שסיכה יכולה לעזור במשהו.

עברתי ביקורת גבולות, הסתובבתי בדיוטי פרי, נכנסתי למטוס, עשיתי כמה שיחות בטלפון להיפרד מחברים ומשפחה, ובכל אותו הזמן חשבתי על הרש פולין. ועל אמא ואבא שלו. על שהוא איבד את היד שלו בחטיפה, ובמקום לקבל טיפול וריפוי ונחמה, הוא נאלץ להתמודד עם האובדן הזה לבד, במנהרות. בתנאים קשים. בגעגועים קשים. ברצון לעזרה ונחמה. ואחר כך במקום לחזור הביתה ולקבל את הריפוי והשיקום שמגיע לו, הוא נרצח עם החברים שלו מהמנהרה. הטרגדיה הזאת לא מניחה לי. אני רוצה להגיד משהו לאימא שלו אבל מה אני יכולה להגיד לה? שום דבר לא יכול לרפא את הכאב שהיא חווה ותחווה לכל אורך חייה.
וזה רק אחד מכל כך הרבה, יותר מדי.

חשבתי וקיוויתי שהם יהיו כאן הרבה יותר מוקדם.
והלוואי שהיה לי מה לעשות חוץ מלהחזיק תקווה ותפילה עמוקה מהלב שהם יחזרו כבר. שמי שכן יכול להחזיר אותם יעשה את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.
ושייפסקו עינויי הנפש האלו שכולנו חווים כחברה וכעם וכפרטיים. זה ממש במקרה קרה להם, זה היינו יכולים להיות כל אחד מאיתנו או הילד או הילדה שלנו.

ושום טיול או חלום לא יעזור כאן.
רק שהם כבר יחזרו לבית שלהם ולהורים שלהם ולבת הזוג שלהם ולמשפחה שלהם.
בבקשה תחזירו אותם. כי לעולם לא יהיה ריפוי לכולנו בלי שזה יקרה. ולא משנה לאן ניסע בעולם.

16/08/2025

שבוע מאז שעזבנו את ישראל לתאילנד, בדרך להגשים חלום לטייל ביפן, ועדיין קשה לי להאמין שזה באמת קורה.

לפני 8 חודשים, בדצמבר 2024, ישבתי לכתוב לוח חזון לשנת 2025. היו לי חלומות על חופש, קלילות, רוגע, חיבור לעצמי ושפע. אבל בתוכי לא האמנתי שזה אפשרי. זה נראה רחוק ושאפתני מדי אחרי מה שעברנו בשנה שעברה. 

שנת 2024 היתה שנה מטלטלת לכולנו. ב-7/10/2023 הייתי ביחד עם ענבל במקום הכי שקט ופסטורלי שיש, על אי קטן בתאילנד. באותו בוקר התעוררתי לזוועות ה-7/10 לכאב הבלתי נסבל והבנתי שהחיים שלנו השתנו לנצח. 

למרות הקולות מישראל שאמרו לנו שעדיף שנישאר, היה לי ברור שאנחנו חוזרות ובאותו יום קניתי לנו כרטיסי טיסה הביתה. הרגשתי שאני חייבת לחזור. למשפחה, לחברים, למקום שאנחנו קוראות לו בית, וגם כמובן לעסק המקסים שלנו, שגם הוא בית להמון אנשים. היה לי ברור שבשעה כזאת קשה יש לי אחריות לטפל בקהילה שלנו, לתמוך, להקל במה שאפשר על כל כך הרבה הורים וילדים בקהילה שלנו, שנמצאים בחרדות, בפחד קיומי, בהלם, בכאב ואבל.

מכאן והלאה חוויתי כמעט שנתיים מטלטלות ומטורפות בכל קנה מידה אפשרי.
כחודש אל תוך המלחמה - חליצי בפוסט קורונה והבריאות שלי קרסה.
כשלושה חודשים לאחר מכן - העסק שלנו שהתבסס על קורסים פרונטליים, נכנס למשבר.
כמות קריאות המצוקה מכל כיוון היתה עצומה. והרגשתי חוסר אונים. ושאני לא מצליחה להחזיק את הכל. 

והחדשות היומיות הקשות, החטופים, החללים, המראות הקשים של המלחמה, השבר והקרע בתוכנו. לאט לאט נשאבתי לשם, היה לי קשה להתנתק, והתחלתי להרגיש איך הכל סוגר עליי. התקשיתי לשמור על אופטימיות, לקדם דברים, בכלל לתפקד, ואפילו לקום מהמיטה זה היה מאבק. 

כמעט שכחתי את מה שאני מלמדת במצב כזה - להתכנס פנימה, לבודד את עצמי מהרעשים שבחוץ, לנשום, להתחבר לעצמי, לדאוג לעצמי, לשמור על איזון בין הבפנים לעשייה בחוץ.
בסופו של דבר הרגשתי שגם אני בעצמי קורסת.

אז לכתוב לוח חזון במצב הזה היה לא הגיוני. וגם אם הגשמתי בעבר הרבה חלומות - לא עד הסוף האמנתי שמשהו מזה יתגשם במציאות.
אני אשתף בפוסטים הבאים איך יצאתי מהמקום הזה למקום הרבה יותר טוב ובזמן קצר.

אם את קוראת אותי עכשיו ואת מרגישה שאת עדיין שם בתוך הקושי והקריסה והטלטלה ועוד לא הצלחת לצאת - אז אני רוצה להגיד לך שאת יכולה. שאת חשובה. וזה הזמן לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות שלך לפני הכל. לפני הילדים, לפני הבן זוג, לפני העבודה, לפני הבית וההתחייבויות. לפני כולם.

זה שינוי של חשיבה, החלטת לב. והיא חשובה כי בהחלטה הזאת ההכל מתחיל.

חיבוק, והמשך יבוא,
יעל

28/07/2025

ביום שישי האחרון חזרנו מריטריט בכנרת עם קבוצת משתתפות מופלאה - שלושה ימים נהדרים של חיבור עצמי, אמפתיה, בכי וצחוק והכל מהכל. קשה להסביר במילים את החוויה העוצמתית שעברנו עם כל המשתתפים והצוות.
הריטריט הסתיים והלב שלנו עדיין מלא – בתחושת התרגשות ומשמעות, על המון רגעים שנגעו לנו ללב, חיבורים, תובנות, בכי וצחוקים, חברויות חדשות שנרקמו ותחושת יחד חזקה. זה היה מדהים.

וכל הטוב הזה התחיל בסמינר המופלא שקיימנו לפני כמה חודשים - אימא, זה הזמן שלך.
הרבה מהמשתתפות בריטריט סיפרו לנו שהסמינר הזה היה בשבילן דלת כניסה חדשה שנפתחה להן לעולם פנימי שלם מבפנים, שלא היו ערות לקיומו ובטח שלא לעוצמות האדירות שלו ולכך שהוא מנהל אותנו ביומיום. ושלקחו ממנו תובנות עוצמתיות שהולכות איתן עד היום.

אז במיוחד עכשיו בשיא הקיץ והחופש וכשאנחנו הכי צריכות את זה כאימהות – החלטנו לקיים את הסמינר הזה שוב. אם נרשמת לסמינר הקודם אבל לא הספקת להשתתף, או שכבר השתתפת ואת רוצה שוב – מוזמנת בשמחה! גם אבות כמובן יתקבלו בברכה.

הסמינר יתקיים בימים שני-שלישי-רביעי-חמישי בשבוע הבא – 4-7 באוגוסט 2025.
הוא יתקיים בזום ובקבוצת הוואטסאפ של הסמינר.

לכבוד הקיץ ובקרוב עשור לבית להורות מקרבת - ההרשמה ללא תשלום.

קישור הרשמה - בתגובה הראשונה
שתפו את ההודעה עם אימהות שזקוקות לזה עכשיו.

יעל ויואב
הבית להורות מקרבת

#תקשורתמקרבת #הילדההפנימית #הביתלהורותמקרבת #הדרכתהורים #הורותמקרבת #קורסמאמנים #הגשמה #הורים #אמא⁩