חינוך מואר

22/09/2025

ראש השנה מגיע. יום ה ד י ן.

אני מברכת את כולנו-
שינתנו לנו הזדמנויות להסתכל פנימה ולעשות חשבון נפש.
לשפוט את עצמי. לדון.

כן, הייתי "לא בסדר". לא בַּסֵּדֶר שנכון בעיניי.

הרגע הראשון הוא תמיד רגע של מבוכה.
אוף, למה הייתי צריכה להיות ככה....

עכשיו אני נכנעת, מסכימה לכאוב את המבוכה, לשהות בה.

כי מבוכה היא תמיד שלט הכניסה למבוך.
וכדי לצאת ממנו אני צריכה ללכת צעד צעד:

בושה- חרטה- תיקון

ורגע היציאה מן המבוך הוא...

ההודיה על הדרך
ועל מצפן המצפון,
על עצם ה ר צ ו ן לתקן.

האור מפציע מהפצע.

19/09/2025

יוחננוף.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת יותר לאט.
כאילו שמה לב לכל צעד.
מחייכת לאנשים. לא חיוך של שמחה גדולה,
אלא פשוט חיוך של: נפגשנו.
ואנשים מחייכים בחזרה.
ויש משהו יפה, עדין, במבוכה של מי שלא רגיל שמחייכים אליו.

והנה, גם אתמול –
סתם יום חם, יוחננוף, קניות,
ידוע מראש: אחר כך קפה קר.
כי אי אפשר להיכנס איתו פנימה – קר שם מדי.
ואני בתוך ההליכה האיטית הזאת, בתוך ההרהורים.

בקופה – אני רואה את הבחור הצרפתי מהפעם הקודמת.
ראיתי שצעקו עליו והוא לא ענה, והבטחתי לעצמי שכשאחזור ואפגוש אותו – אדבר איתו.

אז עכשיו אני שם.

לפניי מישהו עם עגלה מלאה.
הצרפתי שואל – “רק את זה?”
– “לא, יש לי עוד.”
הוא מתחיל לעבוד מהר יותר.
מרוכז. מסתכל עליי.
אני קולטת – הוא שואל אותי בעיניים אם יש לי סבלנות.

אני לא רוצה להביך אותו.
אני גם לא רוצה שהוא ימהר ויתבלבל.
אז אני מחייכת את החיוך הזה של ״הכול בסדר, אני איתך.״
והולכת לגבינות.

"300 גר' גבינה גרוזינית ורבע קילו גאודה פרוסות." הבחור הדתי שמוכר שם, נותן לי את הגבינות שביקשתי ואומר: “את כל כך יפה." ואחרי כמה שניות, מחייך בהתנצלות: “הייתי צריך להגיד לך את זה.”
חייכתי ואמרתי: "היית צריך – ואמרת. תודה שהיה לך חשוב להגיד.”
והוא: "שהשם יתן לך להיות מאושרת."
הרגשתי איך הברכה שלו נכנסת לי ללב.
והחזרתי אותה אליו –
כי ככה אני.
וככה הוא.

כשחזרתי לקופה, מישהו שמר לי מקום.
ושוב שאלתי את הצרפתי:
“אתה צריך הפסקה?”
הוא אמר שלא –
אבל סיפר שהוא כבר הרבה שעות על הרגליים.
שיש לו שיעור נהיגה, שאביו בא איתו, שיש לו יומולדת עברי.וכשחייכתי הוא המשיך וסיפר בעיניים טובות, שעלה בגיל 11 ושהוא רוצה להיות סייע בבית ספר.
משהו בי ידע – זה נכון.
זה מתאים לו.
"אתה יכול לעזור לילדים כי עשית עליה." אמרתי.
"כן נכון, תודה." הוא ענה.
הבטחתי לבדוק עבורו, לעזור, לברר,
לתת מספרים.
כי הוא יכול להאיר ילדים –
כמו שהאיר לי.

ואז – לפני היציאה,
אישה צעירה עם עגלה שמתפקעת וחבילת טיטולים. בטח תינוק.
אני שואלת אם האוטו שלה רחוק.
“כן, אבל אסתדר.”
“לא,” אמרתי לה, “אני לא ממהרת. לכי, תביאי את האוטו. אני אשמור על העגלה.”

והיא חזרה ואמרה: “הצלת אותי.” ואני –שמחתי.

זה הרגע שבו הרגשתי שאני פוגשת אושר.
לא אושר דרמטי, לא רגע שיא.
רק משהו פשוט, יומיומי,
שדרכו הנשמה נפתחת.

וזה גרם לי לחשוב על מה שאני קוראת כל בוקר:
“שיוויתי השם לנגדי תמיד – בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך.”
ואני מרגישה –
הוא מיישר.

17/09/2025

מה שלמדתי מהמציל הרוסי לפני החג.

מוקדם בבוקר במלון. אני שוחה בשלווה בבריכת השחייה, לבדי לבדי, רק המציל, עולה חדש מברה"מ, איש גדול וחייכן, מקרצף ביסודיות ובריכוז את הדופן עם ברזלית, לא מפספס מילימטר.
"ניקיון יסודי?" אני שואלת בצחוק, והוא: "כן, חשוב חשוב, אני מקווה שאני לא מפריע לך?"
"אתה לי? (יו איך לא נעים לי) אולי אני מפריעה לך?"
והוא: "תשחי, תיהני, כל הבריכה שלך".
אני (מתחושת משפחתיות שמפתיעה אותי): "סבתא שלי העיראקית קראה ללכלוך שנדבק בחריצים 'נאמאס'. והוא במבטא רסי וחיוך רחב: "נאמאס, נאמאס...."
חמש דקות של שקט. אני שוחה עם ראש מחוץ למים. לא מפריעה להם בשקט שלהם.

לפתע טלטלה, רעש אימים. בזווית העין הבחנתי בגבר עב בשר שזינק למים. הנה זה מתחיל. פייר, בחיים אף אחד לא שחה לידי פרפר. מים מתנפצים לכל עבר.

השקט הפסטורלי הוחלף בחבטות ידיים עזות על מים תמימים שנחו עד כה על משכבם בשלום בלי זעזועים, רק איתי. זוגתו אגב, גם היא כבר במים עם מצוף סגול.
קיללתי בלב, הלו, תתעורר, יש כאן עוד מישהו, והסתכלתי על המציל עם העיניים הצוחקות, במבט של תציל ת'מצב יה מציל.
והוא מחייך אלי כאומר, שנייה, הכול יהיה בסדר, תני לי לטפל בעניינים.

המציל, גם הוא, בואו נגיד, גדל גוף, מתקרב ורוכן לעבר השחיין העבה שהביא לי ת'ג'ננה: "אתה יודע, לשחייה הזו קוראים פרפר. איך עף פרפר? בשקט בשקט, אתה מבין?" והוא מדגים, לוקח ת'כפות שלו, לא עדינות במיוחד, ובתנועה עדינה עדינה מותח את הידיים לצדי הגוף, מיישר את האצבעות, עוצם את העיניים בריכוז כזה מהפנט, ואומר: "פרפר, שקט, בשקט אדוני, כמה יותר שקט- מתקדם יותר מהר, ואתה אדוני, רצית להתקדם מהר נכון?"
אני, ביני לביני אומרת, בטח מהר, רצה להרשים את זאתי שם על המצוף , דאווינר כזה, אוף הלך לי הפן.
והמדהים הזה עם מבטא רוסי כבד ונימוס נדיר, ממשיך וחוזר: "אתה יודע, כמה אתה מרביץ בום במים יותר חזק ועושה יותר רעש, מתקדם יותר לאט.
ככה זה לא פרפר.
פרפר זה כמה יותר בשקט.
כמה פחות מרביץ במים, מתקדם יותר מהר, ממש מהר, אתה מבין מה אני אומר?" הוא מדבר בשקט, ברכות, לא רוצה להביך את השחיין, "אם תעשה הרבה הרבה רעש לא תצליח מתקדם, מתאמץ להרביץ במים לא טוב".
העבה אומר תודה וחוזר לשחות. לא הפנים כלום. כמה רעש, כמה שפריצים, שוב לא רואה אף אחד ממטר בבריכת מלון של 30 מטר.

גייסתי אסרטיביות: "סליחה אדוני, הרעש וההתזות מפריעים לי, תסכים אולי יותר בשקט? תודה על ההתחשבות." והוא: "כן אני מבין". נשאר עוד שנייה ויצא.

אני מוקסמת מהמציל שנתן גם לי שיעור, לא רק בשחייה, שיעור בשיחה. רוצה לדבר אתו, אבל משום מה מתביישת. הוא חולץ ת'קרוקס, מתיישב על מדרגה בקרבת הבריכה, מוציא קרם, מעסה בעדינות את העקבים, גורב גרב ובא לנעול נעלי התעמלות.

אני מחליטה להתגבר על הביישנות, מתקרבת לשפת הבריכה ואומרת לו: "תודה, תודה על הרגישות שלך. כשהסתכלת עלי ידעתי שאתה מבין שזה מפריע לי. אני יכולה לספר לך משהו?"

הוא מחייך, נראה לי שמח לשוחח, ואני: "אתה יודע, השיחה הזאת שלך אתו, נתנה לי לחשוב על הילדים שאני עובדת אתם. אנחנו עובדים על שקט פנימי ועל שקט חיצוני, על כל הרעשים שאנחנו מייצרים ומקשים עלינו להקשיב לקול הפנימי שלנו. הפרפר הזה שהראית והעדינות שלך, כל כך ריגשו אותי, לא יכולתי להפסיק להקשיב ולהסתכל עליך, כי זה הפרפר העדין, שלא צריך שיבחינו בו, לעומת כל אלה שחייבים שיראו אותם ושישמעו אותם, ועוד חושבים שהם פרפר, וכמובן גם לעומת כל אלה שהם פשוט חסרי כל רגישות לסביבה, אתה מבין?"

והוא, חיוך נצחי ומתוק על פניו, מובך טיפה, אומר: "נו בטח, זה לא רק שחיה, זה בכלל בחיים של הבן אדם. הכי חשוב פוקוס. יודעת ביל גייטס? זה עם המיקרוסופט? היה לו פוקוס במה שהוא עשה, וידע גם לראות כשצריך לשנות."

דופק לי הלב, כי כל השבוע האחרון אני במחשבות על התמקדות והתקדמות וכמה ילדים שהמערכת מדביקה להם תוויות של הפרעות קשב וריכוז זקוקים להתמקד.
(אבל לא בחומר הלימוד, ממש ממש לא. רק במטרה שהם, ה ם שמים לעצמם, ולא אף אחד מאלה שיודעים עליהם בלעדיהם ורוצים "להציל" אותם)

והמציל הזורח, בעל פני התינוק, ממשיך: "אני רוצה להגיד לך עוד מילה חשובה חשובה, קדושה. כל דבר אדם עושה, עושה בקדושה, יודע הוא יכול והוא צריך להשתפר ולהתקדם כל הזמן, והוא זוכר את המילה

קדושה, את מבינה?"

פתאום זה מכה בי. וואו ! קדושה? כן, קדושה זה מיקוד. שהרי כשאני מקדישה למשל תשומת לב מוחלטת לילדים, אני מתקדמת במיקוד... אבל לא מיקוד סטטי, אלא מיקוד זורם וגמיש כמו המים כאן.

כמה שמחה (שקטה!) יש במשחקים שהילד בוחר להתקדם בהם. אני רואה אותו חד, מדויק, קשוב, מרוכז ונע במדויק בטבעיות הקצב שלו. הרי מדויק זה אמתי.
ואני חושבת בעצב על הרעש בבתי הספר, הרעש והצלצולים.

ואני נזכרת בכאב גם ברעש הבלתי פוסק שבחתונות ובחגיגות, הרעש מחריש האוזניים שהפך להיות מזוהה עם 'שמחה'.
וכל הגוף חש ברעש הזה הכללי, האלים, שאוטם את אזני הלב, וממלא את אמצעי התקשורת (ה-כאילו "תקשורת") באשליה ש"ככה זה כשמתקדמים", ואין ברירה, והכול אינטרסים ורייטינג וקידום עסקים.
ואני בסך הכול רציתי לשחות בשקט.

אז תודה אלוהים שלכבוד קדושת החג המתקרב זכיתי לפגוש במציל,
מציל בעל פני תינוק זורחים שדיבר אתי על קדושה.

15/09/2025

14/09/2025

אני חרדה מתופעת החרדה שלו.
בן אחת עשרה, כיתת חינוך מיוחד, מגיע אלי פעם בשבוע.
אימא אמרה שיש הרבה קשיים, בעיקר חרדות, ושנראה לה חשוב שהיא תישאר אתו בחדר, כי אמרו לה גם בבית הספר שצריך להקפיד אתו על שגרה ולהכין אותו מראש לשינויים בסדר יום. היא אמרה שהכינה אותו לזה שיבוא אלי ובכל זאת עדיף לדעתה שהיא תשאר איתו אצלי, כי זו חשיפה חדשה עבורו והיא מאמינה שזה יעזור להפחית חרדה.

ואני שאלתי את עצמי- למי זה יפחית חרדות, לילד? לאימא? למורה?

בפגישה הראשונה הצעתי שאימא תלך ונתקשר אליה אם יהיה צריך. להפתעתה הילד הסכים מיד והיא יצאה.
אחרי חמש דק' הוא שאל מתי היא תחזור. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנתקשר אליה והוא אמר שלא, אבל שהוא צריך לדעת.
הבאתי שעון ושאלתי אם זה מספיק לו. הוא שאל אם אני יודעת מה עושים אחרי שהולכים ממני וכשאמרתי שלא, הוא שאל אם אפשר שאני אתקשר ואשאל את אימא אם הם ילכו לחנות צעצועים ואחרי זה פיצה ואחרי זה הביתה, או שלא.
התקשרתי. אימא אמרה שזה באמת התכנון ושזאת בדיוק הבעיה שלו, שככה זה החרדה. ואני אמרתי שככה זה החיים שלו.
עברו 6 חודשים. הוא תמיד מבקש לדעת מה עושים היום ומתי זה נגמר.
אני מודה לו על הסדר שהוא עושה לי, "כי אחרת אני נסחפת", אני מתוודה.
אני לא סתם מודה לו 'כדי לחזק אותו', אני מודה ומתוודה כי זו האמת, ואני אוהבת את האמת. האמת מרפאה.

למדנו שלשאול ולברר 'מה באמת כבר עשינו ומה עוד נשאר' זו שאלה חשובה. כל פעם שהוא שואל אותה אני מודה לו כי זה מסדר גם לי את ה ר א ש ועוזר לנו להגיע למטרות שסיכמנו עליהן.

אימא אמרה שהצורך הזה שלו לדעת כל דבר מראש, משגע אותה ושהיא תמיד בלחץ לא לשכוח להכין אותו לכל דבר חדש, אפילו קטן.

אמרתי שאני לגמרי יכולה להבין אותה ורק מציעה לנסות לראות את ביטויי ה'חרדה' וה'כפייתיות' שב'לדעת מראש' שהיא מתארת, דווקא כסקרנות מצידו. הרצון להרגיש ב ט ו ח זה להרגיש פ ת ו ח,
וסקרנות היא פתיחות לחדש, ללא ידוע. כן, יש לו צורך עז בסדר ובהיגיון.
ככה הרי הופכים קללה לברכה, מחליפים משקפיים מול מציאות.

ועוד אמרתי לה שהרצון שלו 'לדעת כל דבר מראש', גם אם כרגע נלווית אליו חרדה, לא רק 'יכול לעזור לו בחיים' אלא תאכלס עוזר ל י עכשיו. באמת.
המורה שלו ביקשה להתייעץ איתי.
בכיתה לא פשוט, היא אמרה, אנחנו עם היד על הדופק, עושים הכול כדי להקל עליו, מכינים אותו לסדר יום, לא מקשים עליו ומוציאים אותו מהכיתה לטיפול פרטני. וכשהוא רוצה לחזור ל-'כיתת האם', אנחנו מנסים, בכל מיני דרכים לשכנע אותו להישאר עוד קצת, לא ישר מוותרים לו. אבל אם הוא לא רוצה, לא מתעקשים ומחזירים אותו לכיתה. חשוב לנו להקפיד אתו על השגרה, היא אומרת, שירגיש בטוח, אבל חבל לנו שהוא לא רוצה להישאר. תביני, יש משאבים, תקציבים לטיפולים רגשיים, ריפוי בעיסוק ועוד אפשרויות. טוב, אין מה לעשות, המטפלים יצטרכו להיכנס אתו כנראה לכיתת-האם והוא יפספס מרחבים נעימים בחדרים שנועדו לכך. הכי חשוב לכולנו שלא יהיה בחרדה, נכון? אסור לתת לזה להתפרץ, עידכנו אותנו שנשמור על כמה שפחות סטרס.

אחרי כל הפירוט הזה היא שאלה אותי- אצלך הוא בסדר?

לא באו לי המילים, אולי כי בא לי להגיד לה שאנחנו לא יכולים לטפל בחרדה שלו דרך החרדה שלנו ובלחץ שלו דרך הלחץ שלנו. ואולי כי לא ברור לי עדיין מה בדיוק קורה בביה"ס שמשבש את זרימת החיים.

לא אמרתי לה גם שמהניסיון שלי, לרוב 'יודעים עליו בלעדיו' מה נכון לו. ככה זה בית ספר. ככה זה בכלל מול ילדים. אמרתי רק שאני מבינה ממנה שאי אפשר להחזיק אותו יותר מעשר דק' למרות שמשתדלים לשכנע אותו להישאר 'רק עוד קצת כי מה שנעשה כאן לא נוכל לעשות בכיתה'.

נכון מאד, בדיוק ככה, היא אמרה. אנחנו מאד סבלניים ויודעים שחינוך זה תהליך.

אני שמחה מאד לשמוע, אמרתי, וקבענו לשמור על קשר כדי לשתף אחת את השנייה איך הולך וכדי שנהיה בתיאום.
אמרתי לעצמי שאני מתפללת שבשיחה הבאה נצליח להעמיק.
ולמה אני מתכוונת?

אולי נוכל לעצור לנשום כדי להרגיש יותר, ממש להרגיש בגוף מה עושות ל נ ו מחשבות. מחשבות כמו 'אנחנו צריכות להיות יצירתיות ולמצוא דרך ל ה ח ז י ק אותו כל פעם יותר בחדר הטיפולים כי זה מה שטוב עבורו'.
למחשבות בסגנון הזה מתלווה לחץ, אצלי לפחות.

שוב ושוב אני רואה איך אצל הורים ומורים 'לשכנע' הופך בקלות ל-'להכניע'.
אצל מנהיגים זה הנוהג. גם שפה פנימית שגרתית כמו 'זאת האחריות שלנו לקדם אותו ולגרום לו להצליח' מכוונת את התודעה לעבר 'שליטה ע ל הילד'.
יש צורך במאמץ מודע כדי להרגיש ולהודות בתדר הכוחני ולשחרר אותו.

בהוויה שולטת ומכתיבה יש התנשאות במסווה של 'אחריות ע ל מישהו'.

כשאני מדברת עם הורים במשולש הורה-מורה-ילד אני שואלת: מה דעתכם רק להרגיש לרגע את ההתכוונות לשהות בהוויה ענווה, לא 'יודעת', הוויה מאחדת של- 'שליטה ע ם', במקום 'שליטה ע ל'?

אין לנו מושג איך הצד השני יגיב בטנגו הזה וגם לא איך אנחנו. וזה כל הכייף.

אולי אשתף את המורה שלו שאני שנים התאמנתי על הרפייה מהמתח 'להלחיץ כדי להצליח'. (שמתם לב שאלה בדיוק אותן האותיות?)
כי 'להצליח' בשבילי זה בראש ובראשונה ל ה ר ג י ש קרובה אליו ולא 'לקרב אותו אלי'. זה ביני לביני, אתם מבינים?

ואילו מחשבות מסייעות לי בכך?
למשל: "מה שהוא אומר (או לא אומר) עכשיו, זו הזדמנות נהדרת עבורי להרגיש את החדפעמיות שהוא, את היופי שבו."
אלה מסוג המחשבות שמפעימות את החיבור האנושי בינינו ומכניסות אותי לראש כזה, שבלב שלי מתחיל להתנגן תדר אינטימי של שקט, קול דממה דקה ואוהבת.

אני מקווה שאתם יכולים להרגיש את ההבדל בין הוראות 'מקצועיות' של תפקיד, של אילוף, כגון "עלינו להפעיל חשיפה הדרגתית כדי להפחית אצלו חרדה, לשפר יכולות ההתמודדות ולפתח תחושת מסוגלות שתגביר את הביטחון העצמי שלו."
מרגישים את המוזיקה?
ועכשיו תקשיבו למוזיקה של 'שפת קשר'- "הייתי שמחה אם היה לנו יותר זמן יחד, וזה בסדר גם אם לא. כל כך מעניין אותי מה אתה חושב. מה היית עושה במקומי? מה יכול לעזור לך? אולי יש לך רעיון טוב עבורי? מה אתה אומר?"

מי שמחזיקה בראשה את השאלה 'מה אני צריכה ל ע ש ו ת כדי להחזיק אותו בחדר הטיפול עוד כמה דקות' מזמינה מ ת ח ותדרים של כישלונות עבר, אכזבה, כעס וחוסר אונים. 'חבר מביא חבר'.
לכן גם לשאלה "אז מה את עושה למען הקשר אתו?"
אני עונה שזה לא מה ל ע ש ו ת אלא יותר מה ל א לעשות.

כי לפני שלומדים 'מה לעשות' נצטרך להתאמן ב- 'איך להיות'.
ולהיות זה להרגיש, לנשום, להתרכך, להתבונן בלי אג'נדה.

ולהרגיש זה את הקשר, את היחד. אותי ואותו בעת ובעונה.

לכי תסבירי מה זה לרצות להיות קרובה אל הילד נטו, רק למען תחושת קרבת הלב אתו ולא בכדי להשיג משהו, כל משהו.

לכי תסבירי גם מה זה להתפלל כדי לזכות להיות מובלת ולא על ידי רעיונות, טיפים, טכניקות, כלים ושיטות.

טוב, אתם מרגישים שאני מנסה.
מרגישים?

10/09/2025

תמונה.

גן ילדים. תחילת שנה.

הוא כבר בן שנתיים. אימא אמרה שלא קל לו, מרגיש הכל, רגיש מדי.

רק לפני כמה ימים עבר ממשפחתון.

היא, החדשה, קטנטונת, הגיעה עם אבא אחרי כולם. אבא הלך.

הוא עם מוצצי, ניגש לתת לה יד. היא לא רצתה.

הוא התיישב על הקצה של ארגז החול עם חתיכת מלון ביד והמוצצי שלו והמשיך להתבונן.

עשרה קטקטים נכנסו למתקן בצורת קונוס, מנהרה מבד, אחד אחרי השנייה.

הוא פינה לה מקום, לחדשה, והזיז ילד שלא ידחוף אותה.

היא הסתכלה לצדדים, ראתה שהשטח נקי, לאט לאט נכנסה למנהרה ויצאה.
נשארה עומדת בפתח.

הוא התכופף והציץ פנימה, לא נכנס עד שיצאה.

נכנס.

יצא החוצה עם המוצץ שלה ביד.

״קחי״ הוא אמר. היא לקחה.

הושיט לה יד. היא נתנה את שלה.

06/09/2025

פיתחתי מקצוע חדש.

יש מדריכי הורים.
יש מדריכי מורים.
ויש מדריכי ילדים.

במילה מדריך אני מתכוונת כמובן לכל מי שעושה איתכם ד ר ך.
זה יכול להיות פסיכולוגית, יועצת, מורה להוראה מתקנת, מטפל באמנויות או מאמן.

המומחיות שלי היא בהדרכת המשולש כולו: הורה- מורה- ילד.

אני מכירה מבפנים, מהשטח, את נקודת המבט של כל אחד משלושת הקודקודים, את השפה ואת דרכי הפעולה שלהם.

את גוף הידע שלי, חינוך מואר, פיתחתי במשך שלושים שנות ניסיון יומיומי במערכת החינוך, גם כמורה ומחנכת במגוון מסגרות, גם כאימא וכמלווה הורים, וגם כמדריכת צוותי חינוך ב-"למידה מבוססת יחסים".

גיליתי למשל שבית הספר זקוק להבין את חלקו במשולש הורה-מורה-ילד.

המורה, כמי שמייצגת את האינטרסים של בית הספר, עלולה למשל להרחיק מבלי משים בין ההורה לבין הילד.
מצד שני כשהמשולש כולו עומד לנגד עיניה, היא יכולה לתרום לקרבה ביניהם.

במקביל, מצאתי שהורה יכול להבין את אחריותו לא רק בנוגע להתקדמות הילד בלימודיו אלא בכל הנוגע לעולם בית הספר.

אי אפשר לייצר ש ל ו ם בלי להבין את מורכבות ה-ש ל ם כולו.
המשולש: הורה- מורה- ילד.

כדי להפוך רעש להרמוניה בקשרים בין שלושת הקודקודים יש להבין את המציאות ולהכיר את "כללי המשחק".

הורים זקוקים לשפה ח ד ש ה , שפה של חיבור עם ילדיהם, במציאות שמשתנה במהירות גוברת והולכת.

גם מורים זקוקים לכך מול תלמידיהם ומול ההורים שרוצים להיות יותר ויותר מעורבים.

מניסיוני בליווי הורים, כשהם לומדים לדבר בשפת המערכת ומבינים גם את מגבלותיה, גם את מטרות ה"משחק" וגם את החופש לפעול בתוכה, הם יכולים להשתחרר ולשחרר את הסבל של כל אחד מקודקודי המשולש.
סיפורי המקרים והסרטונים שאני מעלה ב"חינוך מואר", נועדו לשפוך אור חדש במקומות שבהם אנחנו מגששים בערפל.

04/09/2025

אפשר טיפ לתחילת שנת הלימודים?

צפיתי בסרטון שבו ביקשו ממדריכת הורים מוערכת טיפ אחד לתחילת שנת הלימודים.

והתשובה שלה היתה:
״לא שניים, אחד! ולא רק לתחילתה שנה. להשקיע וליזום מפגשים חברתיים אצלכם. את צריכה לדעת מה החבר אוהב, מי רגיש לגלוטן ומי אוהב פופקורן ולדאוג שזה יהייה כשהוא בא.״
זה הטיפ.

ואני התכווצתי.
כשטיפים מתמקדים ב"מה צריך לעשות" הם מטשטשים את התמונה הגדולה ואת השאלה הקריטית: למען מה?
העיקר הוא לא "לסדר" לילד שלך את החיים מעל לראש שלו כדי להשיג את מה שאת משוכנעת שיעשה לו טוב.

הכרתי הרבה אמהות שיצאו מגדרן כדי לסדר את המציאות עבור הילד וזה נגמר בנתק רגשי קשה.
שוב ושוב אני שומעת: "מה עשיתי לא בסדר שאני זוכה לכזאת כפיות טובה מצידו."
אז אימא, העיקר הוא לא לפתות את החברים שלו להגיע אליכם בזכות אירוח נפלא ומתחשב.

העיקר הוא ר של אמון עם הילד שלך."
״להשקיע וליזום מפגשים חברתיים עבורו"
זו אסטרטגיה שעלולה רק להנציח דפוס של אימא שולטת ומתפעלת ש"יודעת על הילד בלעדיו".
וזה מתכון בטוח למרד ולפיצוצים.

אז מה כן?
זה מתחיל מדיבור על מה שחשוב לך,
מה ישמח אותך ( אם זה באמת כך )
אבל ללא כל דרישה ממנו!

למשל "אותי היה משמח לראות שחברים שלך יבואו אלינו הביתה ושיהיה לכם כייף ביחד. גם אתה רוצה בזה?"
אם הוא משיב בחיוב הייתי מאפשרת לו להיות הגורם, השותף המרכזי, הבוחר, ולא התינוק שאני זו שמחליטה עבורו.
"בא לך שנחשוב ביחד למשל על הכיבוד? יש ילדים עם אלרגיות למשל לבוטנים או לגלוטן."
כמה חשוב להקשיב לרצונותיו של הילד, כי רצונו של אדם-כבודו.
הורים להוטים לשמוע טיפים: מה טוב לעשות בעולם החיצוני. הם נוטים לשכוח שהעיקר הוא העולם הפנימי כי זהו עולם הקשר.

"להשקיע וליזום מפגשים חברתיים אצלכם" יכול להיות באמת פרויקט נפלא, אבל מתי?
כשהילד שותף מלא ל"שביל הערכים", ערכים כמו לקיחת אחריות, נתינה מהלב, רגישות להעדפות של אחרים וכל מה שמעצים את עולם הקשר ולא מנציח את עולם הניתוק.

שנת חיבור ואהבה
אמן!

03/09/2025

שתי מילים שבכוחן לחולל נפלאות.
שתי מילים שמשקפות מצב הוויה והלך נפש של כבוד בסיסי.

שתי תיבות קודש
לכל אוהב שלום ורודף שלום

01/09/2025

.

יום ראשון בגן עם שלושים ילדים.
זוכרת איך קרעו אותו ממני.
בן שלי בן שלוש, אז.

אמרתי לעצמי- חייבים לעשות לזה קאט. את חייבת להגיע לעבודה, ליום הראשון בכיתה א' שקיבלת. אותי הרי לימדו - כשאת באה לעבודה תשאירי את הצרות בבית. לא כולם צריכים לדעת מה עובר עלייך, ואת לא יכולה לתת למה שקורה איתך להשפיע על התלמידים. קיצר, עבודה לחוד- חיים לחוד.

עכשיו אני רוכבת על אופניים בדרך לבית הספר בקיבוץ. חולצה לבנה וג'ינס ארוך. הילדים עם ההורים מסדרים מגרות. אני כותבת על הלוח מה להשאיר במגירה ואיך לסדר. עוברת ביניהם. מרגישה רובוט. הילד הקרוע שלי עוד צועק לי בראש. יוצאים לטקס בחצר. קבלת ילדי כיתות א'. המנהלת קוראת לכל כיתה לעבור בשער שהכינו מחוטי ברזל עם עלים שלא יראו את הברזלים. עלי גפן והפרחים האלה שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בשם שלהם, וגם בוגנוויליה בצבעים וכאלה. ההורים מצלמים.
וברקע --פיתחו את השער פיתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב -- ולי יש אבן בגרון וחיוך תקוע על הפרצוף.

ההורים הולכים. חלק מהילדים עוד בוכים. שלושים ושבעה ילדי כיתה א' עם מורה, אמא לילד בן שלוש שעד היום היה במשפחתון עם חמישה ילדים וזהו.
"ילדים... אני רוצה לשתף אתכם במשהו..." ככה אני מול הכיתה. כל העיניים עלי.
תקשיבו, היום עזבתי את הילד שלי, בן שלוש, ביום הראשון שלו בגן. והוא כל כך בכה. ועליתי על האופניים שלי וגם בכיתי. וכשנכנסתי בשער של בית הספר רצתי לשירותים והתאפרתי שלא יראו. אני לא יודעת אם הרגשתם משהו אבל כשהגעתם עם ההורים שלכם, היה לי כל כך קשה כי כל הזמן חשבתי מה הילד שלי עושה ואיך הוא עכשיו. והמחשבה לא יצאה לי מהראש... אז עכשיו כשההורים שלכם הלכו ואני צריכה לדאוג לכם, קצת קשה לי. ושתקתי. והם שתקו. כולם שתקו. אז אם תוכלו לעזור לי -יצא לי- נעשה דברים ביחד. תכננתי לכם משחקים ושנעשה שלום כיתה אלף במחברת... אבל תסלחו לי כי אני לא כל כך שמחה.

ולא שאלתי אותם איך להם ביום הראשון שלהם בבית הספר שלנו. וגם לא שאלתי אם הם מתרגשים או פוחדים. ולא אמרתי שאני מתרגשת, כמו שצריכה לעשות מורה ביום הראשון. כי לא התרגשתי.

ילדה אחת גבוהה אמרה שגם אח שלה נמצא בגן של הבן שלי. וילד אחד אמר שהוא גם היה במשפחתון של ניצ ואז בגן הדס ושאני לא ידאג כי בסוף הוא כבר יירגע. וילד אחר אמר שגם לו היה קשה היום כשאימא ואבא הלכו. וככה דיברנו. הם היו כל כך בוגרים וכל כך מתעניינים ומשתפים וכל כך בשלום. זה באמת היה שלום בכיתה אלף.

צלצלו להפסקה. מורות נוהגות להישאר בכיתה ביום הראשון, אם ילד צריך משהו. אז נשארתי. היו ילדים שפחדו לצאת להפסקה, אז ביקשתי מהם כמה דקות להתקשר לגן. הם נעמדו סביבי. ילדים עם עיניים גדולות בדממה, מחכים לשמוע. וכשסגרתי, ילדה שאלה-הוא נרגע?- ואמרתי שכן. ואז התפרצה לכיתה אימא לתאומים, בן ובת שגם הם אתו בגן. לא שאלתי כלום והיא אמרה- תקשיבי לקח לו המון זמן, וגם כשאני עזבתי, שעה אחרייך, עוד נשאר לו החנק הזה מהבכי. ישבתי על הכיסא ולא אמרתי מילה. היא אמרה- אני מצטערת, הייתי חייבת לשתף אותך. והלכה.

ילדה עם לחם עם שוקולד שאלה אם אני רוצה מהלחם שלה. אמרתי שלא. הפה שלי היה יבש לגמרי. הילד ששיחק בלגו בפינה אמר שבטח אין לי תאבון בגלל מה שהיה, ואמרתי נכון. וילדה אחת נעמדה מאחורי ואמרה לי-רוצה שאני יעשה לך קוקו בלוף? והידיים הקטנות שלה סידרו לי את השיער. אמרתי לה שזה הכי נעים בעולם ושנהייה לי בלב יותר קל. ובאמת נהיה לי.

הם חזרו מההפסקה ושאלו מה היה. אז הילד מהלגו אמר שבאה אימא אחת ועשתה את פזית (אותי) יותר עצובה. וילדה אחרת אמרה- לא נורא תכף תיפגשו. ואמרתי להם שהם כל כך עוזרים לי להעביר את היום כי בבוקר בשער פחדתי מהיום הזה ועכשיו אני מרגישה שהם משפחה שלי ואני שלהם,
ואני מצטערת שהיום הראשון שלהם זה עם מורה כזאתי עצובה, ופצפון אחד אמר- זה ממש לא נורא.

בסוף היום החשכתי את הכיתה, שמתי נרות ודיסק של דמיון מודרך- הדרך להר עם עץ הסקוויה העצום והעלים שמתפצלחים והארמון עם החדרים והקוסם עם האש הסגולה שעוזר כשקשה. שרתי להם לילה לילה מסתכלת הלבנה וסיפרתי גם שאני שרה את זה לבן שלי ואשיר לו גם הלילה, ועכשיו גם הם כמו ילדים שלי וחלק שהכירו הצטרפו.

כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שהילדים ממש עזרו לי ביום הראשון שלי השנה בכיתה א', אבל לא אמרתי לו שהגננת והמטפלות אמרו שהיה לו יום מאוד קשה בגן.

28/08/2025

פוסט טראומה.
(זיכרון)
(שנה טובה שתהיה פה!!!!!)
אני אחרי יום חופשי, ככה בערבוב של נס עלית, בשקט של הבוקר בחדר המורים. נכנסת מ.מקצועית (מורה מקצועית): "תקשיבי, (היא לוחשת לי קרוב) סיוט עם הכיתה שלך, עושים מה שבא להם, משחקים, לא ממושמעים, אין הרגלי למידה, לא מסוגלים להעתיק יותר מ-4 שורות מהלוח בלי לקטר (עכשיו היא כבר קרוב קרוב) את יודעת שאני מלמדת גם אצל המקבילות שלך. חיילים, תאמיני לי. אני אוהבת אותך מאמי, בשביל עצמך תחזיקי אותם יותר קצר, אני אומרת לך, מה את צריכה עכשיו ת'מנהלת על הראש שלך. הם כבר מסיימים א', מורים יתלוננו, היא תתחיל לחפש אותך, תחסכי לעצמך, פשוט גבולות. זה הכול..."
כן,זה הכול.
נהייה לי קר. אני נזכרת בביקור של המפקחת לפני....לא כל כך הרבה שנים. הגעתי לביה"ס לבושה דווקא יפה. חולצה לבנה, יורדת טיפה לכתפיים. תופסת אותי הסגנית, בדרך חזרה מהסיגריה שלה: "מתוקה שלי, יש לך מפקחת היום, בואי אלי לחדר, יש לי צעיפים בארון, זרקי עלייך אחד שלא יראו ת'כתפיים, תעשי לי טובה..."
צלצול. אני עם הקטנים שלי.
פתאום אני שומעת את העקבים שלה טופפים במסדרון. קליק קלאק, קליק, קלאק. נכנסה עם המנהלת והן התיישבו בקצה הכיתה עם פנקסים פתוחים והיד רושמת. אף מילה לילדים.
הצגתי אותה בפניהם. לא זוכרת כבר מה אמרתי. (אח"כ הילדים אמרו: "אה, זאת האישה הזאת שבאה לבדוק אותך ואותנו." פאדיחה.)
בסופו של יום התבקשתי לחדר המנהלת. את שיחת הסיכום לא אשכח. המפקחת בחליפה הכחולה המחויטת ירתה בי: " הילדים אצלך משחקים ולא לומדים. גם את שחקנית ולא מורה. אין מבנה לשיעור. איפה התחלה, אמצע וסוף תגידי לי? ולא לימדו אותך בסמינר שאסור שיהיו שגיאות כתיב של הילדים על הקירות? ואיפה הנושאים הנדרשים של משרד החינוך? את לא יכולה לעשות מה שבא לך, זה בית ספר ולא גן ילדים."
בלעתי את הרוק. לא הצלחתי להשחיל מילה רק ישבתי שם כמו איזו ילדה נזופה והיא בצרורות מעמדת המפקח: "אני לא מבינה, שכחת? ידעת שאני מגיעה? התכוננת? ומה זה המובייל הזה שתלית עם השטו"זים (היא המשיכה כאילו אין אלוהים) וכיתה בלי "קיר לאום", אצלנו בישראל? (הכוונה לתמונות מנהיגי המדינה, פוסטר של הדגל ומילות ההמנון) הנה, בזה מתחיל חוסר הכבוד שלך."
לרגע חששתי שתקבל התקף לב, כי הצבע של הפרצוף שלה הפך להיות כמו צבע פרח הפלסטיק האדום, העצום, שעל צווארה
רציתי לשאול: " את האור בעיניים שלהם ראית? כתבת בפנקס?
לא שאלתי..
ניתנה לי ארכה של חודש כדי להשתפר פן אפוטר.
כל הפופים, השטיחים הצבעוניים, פח הנחושת הצבוע בסגול ושאר מיני חפצי לב, התחלפו ב"קיר" בנוי לתלפיות שקיבלתי בהשאלה לכמה ימים מהמקבילה שלי. שלטים ממוחשבים מאירי עיניים, טבלאות מסודרות עם פרפרים וסמיילים, קלסרים עבים של דפי עבודה מתויקים וכמובן קיר לאום לתפארת מדינת ישראל.
את הילדים הושבתי בטורים במקום בצורת ח', ליתר ביטחון. כך הציעו לי המנוסות, פחות סיכוי לפטפטת.
"השתפרת." היא אמרה.
לא פוטרתי.
אחרי שבוע החזרתי את כל מה שנותן לי להרגיש בבית.
אצלי כזכור "בית ספר" הוא קודם בית, אח"כ ספר.
קוראיי היקרים, סליחה שהפלגתי בבועת זיכרון. יש לי נטייה לפוסט-טראומה, אבל בסוף אני חוזרת. אז פתחתי סוגריים, סיפרתי על האירוע ועכשיו תסגרו סוגריים. זנקו החוצה.
אני נכנסת לקטנים שלי. הם משחקים. "אני רוצה לשתף אתכם במשהו". צמד המילים "רוצה לשתף" הוא מתכון בדוק לגיוס הקשבה. כולם אכן זוקפים אוזניים. משתררת שתיקה.
"מ. מקצועית (השם שמור במערכת), פגשה אותי הבוקר וסיפרה לי שהיא שוב נאלצה להרים עליכם את הקול כמה פעמים. היא אמרה שאתם לא מקשיבים לה."
אתם יודעים ילדים, גם אני לפעמים כועסת , כשאני בודקת עם עצמי מה יש שם מתחת לכעס, אני מרגישה, יודעים מה? אני מרגישה לבד, חושבת שלא רואים אותי ואז, אז, מרימה את הקול,
הם מקשיבים.
"את עצובה?" אני רואה עיני לב של הפצפונת מהשורה הראשונה.
"אני? לא. בעצם...כן. אני מאוכזבת כי ציפיתי שתרגישו שקשה לה, וחשבתי שהשפה הזו שלנו, שפת הלב, המילים שעוזרות לנו להתייחס לרגשות שלנו ושל אחרים ולמה שכל אחד בעצם זקוק, ששפת ההרגשה הזאת תעבור גם הלאה, לא רק לבתים שלכם, לאחים ולהורים. כל כך קיוויתי שגם כאן עם המורים המקצועיים..."
נסתתמו לי המילים. הם בשתיקה אבל נדמה לי שמשהו באוויר קצת נפתח. סדק אולי.
"אני רוצה לשאול אתכם משהו חשוב."
(אני חושבת שהם ציפו לנזיפות ולהטפות, אבל כנראה שמשהו אחר טפטף ממני)
"מה המורה בעצם הייתה צריכה מכם?"
הקטן- גדול שולף: "שנקשיב לה."
הבלונדינית עם ריח מרכך הכביסה זורקת מבט חטוף לעבר מתלה קלפי הצרכים: "הצורך שלה זה שיתוף פעולה."
זאת שלידה מוסיפה: "וגם התחשבות". "וכבוד" פולט דרדסון ממושקף תוך שהוא מועך גוש פלסטלינה רב צבעים.
אני מתחילה להרגיש בתוכי אדוות של שמחה. "אתם יודעים, יש לי ממש הקלה כשאני שומעת כל מה אתם אומרים. כל כך תודה לכם על הפירוט והאיכפת להרגיש."
הקטן עם הפוני בעיניים מסנן: "היא לא קיבלה כבוד אז היא כעסה."
"גם אני מאמינה שזה ככה. כשלא מרגישים כבוד זה מכעיס." אני אומרת, "ואיזה רגשות נוספים אולי היו לה? "
הקטן-גדול אומר: "עצבים, שאין את זה בקלפים שלנו בכיתה."
עדינה-עדינה שקטה, מרימה אצבע. אני מהנהנת והיא: "וגם עצב. בטח אחרי שהיא כעסה ויצאה מהכיתה, אז בהפסקה היא בטח הייתה עצובה, כמו שאת..."
משום מה המילה "עצובה" מחוללת שקט אחר.
"עצוב כשמישהו מרגיש עצוב" ככה אני ביני לביני, אבל אותם אני שואלת: "מתאים לכם לדבר איתה על מה שדיברנו פה? יש לכם איתה שיעור היום."
אין תגובה.
"אבל היא לא יודעת את השפה הזאתי שלנו." אומר בפסקנות המפקח הקטן שלי.
"אז תלמדו אותה. מסכימים? תנסו."
חלק עושים ככה עם הראש. חלק נראים לי אדישים לגמרי.
בסוף היום, תוך שאני שוב בחדר המורים עם נמס בכוס (אין מורה בלי נמס בכוס לעת חורף) לפתע זרועות מחבקות אותי מהגב. אני מפנה את הראש.
מ. מקצועית: "הרסו אותי הקטנים שלך."
אני עוד לא קולטת.
"תקשיבי, נכנסתי, הייתה דממה. בהתחלה חשבתי שאני נכנסת לכיתה הלא נכונה. הם כיבו את האור (נותר האור החורפי מהחלונות שטופי דמעות הגשם) על השולחן שלך הם שמו את שני המתקנים (שאב הבית, מוטי, בנה לי מעץ) ואף פעם לא הבנתי מה זה צריך להיות בדיוק, חשבתי שהקלפים שתלויים עליהם זה רק פטנט שלך לשיעורי שפה. בלונדיני אחד חמוד שאל אותי -מה הרגשת אתמול בשיעור? ככה בלי הכנה. מי שואל שאלות כאלו? מאוד כעסתי עליכם אתמול, אמרתי. הגבוה הזה שיושב תמיד בסוף ומתנדנד עם הכיסא, נשען על הקיר ואמר לי-את יכולה לבחור עוד מילים אם יש לך, ככה אנחנו עושים. שלפתי מהמתקן כעס ועצב. ואז המתוקה עם הצמות אומרת לי -וגם תסכול? הפילה אותי. מאיפה קטנה בת 7 מכירה את המילה הזאת? ואז היא מסתכלת אלי ישר בעיניים ואומרת - ולמה את זקוקה? הייתי בהלם אבל אמרתי להם -שתהיו בשקט, שתתנהגו יפה, שתעשו מה שאני מבקשת... ש...שתעתיקו מהלוח ולא תתעצלו." האמת, אמרתי את זה בשקט, לא צעקתי עליהם, הסברתי. מישהו אמר -תדליקו ת'אור יש חושך, ואז הייתה מקהלה- לא צריך, זה כייף בחושך. ואז שניים קטנים הרימו ביחד את המתקן השני ואחד אמר -אולי את רוצה מהקלפים של הצרכים? יש כאן הרבה מילים, את לא צריכה מהראש."
הקשבתי נדהמת ל-מ. מקצועית. נדהמת לא פחות ממנה, וכל מה שיכולתי זה לשאול אותה: "ומה, איזה קלפים היו שם? איזה מילים בחרת?"
"שלפתי כבוד, נדמה לי, התחשבות, שיתוף פעולה. -עוד משהו? שאל אחד משני אלה שהרימו את המתקן. לא... אמרתי. ואז הצביעה זאת עם עיני הים ואמרה- אולי קשר? אולי את זקוקה לקשר? יש כאן למטה."
"אני לא מאמינה." אמרתי, אבל האמנתי.
אחרי "שעת אופק" נכנסתי למאזדה המקרטעת שלי כדי לנסוע הביתה. איזה באסה, השארתי חלון קצת פתוח בבוקר והכיסא שלי נרטב כהוגן. קיפלתי את מעיל הצמר החדש שלי והתיישבתי עליו. פתחתי רשת ג' כמנהגי בקודש, ושמעתי: "אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט".