15/10/2025
אומרים שכל סופר כותב כל חייו את אותו סיפור. ולדימיר נבוקוב כתב גרסאות שונות של אובססיה הרסנית ומכלה, אורסולה לה־גווין עסקה במפגשים אנתרופולוגיים, תמר לזר־ברנשטיין – בתעלולים של קופיקו (או צ'יפופו. הינו הך).
אבל יש יוצרים נדירים, נדירים ביותר, שחותרים מראש למטרה אחת.
ג'. ר. ר. טולקין הוא מקרה כזה. הוא סופר כמעט במקרה. הדחף הספרותי שלו נבע מעניין בבלשנות. לבן שלו כריסטופר הוא סיפר פעם ששר הטבעות נכתב לא כי היה לו סיפור טוב לספר בהכרח, אלא כדרך לייצר עולם שבו המשפט בשפה האלפית Elen síla lúmenn’ omentielvo (כוכב זורח על שעת פגישתנו) הוא ברכת שלום מקובלת.
זה קרה כמובן אחרי ההוביט, שהיה אחד הצעדים הראשונים בארץ שיקדיש לה את חייו, הארץ התיכונה. אבל שני הספרים האהובים האלה, שעליהם שקד כעשרים שנה במשותף, עמדו והצדיקו את הפרויקט הגדול של חייו: בניית מיתולוגיה משלו.
עוד כאדם צעיר, החליט טולקין על מהלך שלעתים כינה כמגוחך ופנטסטי. כך ביטא זאת טולקין כאשר נזכר כעבור שנים ברעיון הראשוני:
״אל תצחקו! אבל פעם אחת לפני שנים רבות (הרוח יצאה לי מהמפרשים מאז) תיכננתי לכתוב אוסף של אגדות שקשורות זו לזו פחות או יותר. הן היו אמורות להשתרע מן הדרגה הגבוהה והקוסמוגונית, ועד לרמת סיפור הפיות הרומנטי; הראשונה היתה אמורה להתבסס על האחרונה בכל הנוגע למגע עם המציאות הממשית, והאחרונה לשאוב את קסמה מן התפאורה הכבירה — שאותה רציתי להקדיש בפשטות לאנגליה, מולדתי."
למרות הנימה הזאת של הזלזול וההומור העצמי, ובניגוד למשתמע מדבריו כאילו שזנח את הפרויקט הזה, טולקין שקד עשורים רבים על חיבור אותה מיתולוגיה. חלק ממנה ראה אור לימים ב"סילמריליון". יצירות לא שלמות, גרסאות שונות, שירים ועוד ועוד קטעים קצרים וארוכים ראו אור בכרכים רבים נוספים בעריכת בנו כריסטופר ולאחר מותו של האב. "ההוביט" ו"שר הטבעות" התקיימו, מבחינתו מחברם, באותה רמה של סיפורי פיות רומנטיים. העיקר עבור טולקין הייתה ביצירת מיתולוגיה שלמה לארץ התיכונה.
