מטפל במוזיקה מזה 10 שנים, מתמחה בבריאות הנפש, בני נוער נורמטיביים ועל הספקטרום, מוזיקאים ויוצרים.
Karkur
Be the first to know and let us send you an email when יובל בארי תראפיה במוסיקה לילדים מתבגרים ומבוגרים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.
Send a message to יובל בארי תראפיה במוסיקה לילדים מתבגרים ומבוגרים:
המסע שלי עם מוזיקה התחיל בגיל 4. בימי שבת שלא היה לחץ לקום ולהתארגן לגן, הייתי שוכב במיטה, וממציא שירים - מפליג במנגינות, מילים, מדמיין דברים, ממציא, מספר מה עובר עלי, ונהנה פשוט לבטא את עצמי בעולם, כילד בן 4.
אמא שלי, רופאה בבלינסון, כנראה הרגישה שיש פונטציאל, ובגיל 4.5 הלכה איתי לשיעורים קבוצתיים בפסנתר בשיטת ימהה, שהמשיכו ללוות אותי עד גיל 15. בשמחות ובדכאונות של גיל ההתבגרות, בהתרגשויות ובאכזבות של אהבה ראשונה בגיל 14, ברגעים של בדידות או תחושה של ניתוק מההורים - המוזיקה תמיד הייתה שם. בגיל 15 הרגשתי שמיציתי את המוזיקה הקלאסית בפסנתר, ופניתי ללימודי גיטרה, והתחלתי לתקלט באופן מקצועי במסיבות ואירועים פרטיים. באותה התקופה המוזיקה הייתה כל עולמי. במקביל לבגרויות שעשיתי בבית ספר להנדסאים, בזמנו כי הרגשתי ”שצריך“, כל היום הקשבתי לשירים וצרבתי אותם לדיסקים (זוכרים מה זה? :) ומיינתי לסגנונות שונים. הייתי יחצ“ן מסיבות נוער בתל אביב וכל כולי הייתי שקוע בחיי הלילה, המוזיקה והמסיבות נוער של תל אביב. עד ש.. התגייסתי. וגם המנקה הקולמביאנית שהייתה להורים שלי בזמנו נעלמה ואיתה מזוודת הדיסקים הכסופה עם הדיסקים שהשקעתי בהם את חיי.
תקופת הצבא הייתה קשה עבורי. שירות בחיל הים, יציאות הבייתה פעם בשלושה שבועות, דחיסות של לגור עם הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הישראלית, בלי הרבה מקום ליצירתיות וביטוי. מה שהשאיר אותי ”חי“ שם, היה המוזיקה. בסופי השבוע המעטים שהייתי יוצא הבייתה הייתי מוצא מסיבות אוונגרד תל אביביות לרקוד ולהתפרק. במקביל בספינה, הייתי כל הזמן שומע מוזיקה בזמנים שהיה אפשר, וזה החזיר אותי לעצמי ולתחושת חיבור שלי למי ומה שאני. בחצי השנה האחרונה של השירות, שהתפנה לי קצת זמן, התחלתי ללמד את עצמי לנגן בחלילית תחילה, ואח“כ בחליל ערבי ”נאי“. המוזיקה מהמזרח קסמה לי - האחרות, הרוגע, התשוקה, והתחשק לי להתעמק בה ולהבלע בה. לאחר מכן עברתי לערבה לעבוד בעבודה מועדפת, הקמת אתר אירוח מדברי כ- 5 ק“מ מהישוב חצבה, וגרתי באוהל לבד לגמרי במדבר. תקופה מאתגרת, שלאחריה טסתי להודו ללמוד מוזיקה על חליל הודי (בנסורי), מסע של כחצי שנה. עם קשיים, משברים, דכאונות - המוזיקה תמיד הייתה שם. בתור השפה שלי, הדרך שלי לבטא את עצמי, לתקשר עם אחרים, לזרוח את הצבע שאני.
אחרי הודו נרשמתי ללימודים במרכז למוזיקה מהמזרח שבירושליים. באותה התקופה הבנתי שלנגן עם עצמי זה לא מספיק לי. שיש בזה משהו שנשאר קצת ”ריק“, לבד. זה מוגבל, אין לזה הד, אין לזה שומעים, ויש גבול לכמה שזה יכול להתפתח ולעניין. גם מבחינת ”תפקידים מוזיקליים“ - בא לי עושר, גם קצב, גם הרמוניה, גם מלודיה - ולבד אני לא יכול הכל. חיפשתי אנשים לנגן איתם. בלימודים, בבאר שבע (העיר שבה התגוררתי אז) - לתקשר עם המוזיקה. היו לי שם חוויות מדהימות. היו לי שם גם חוויות קשות ומורכבות - של חוסר תקשורת, חוסר הקשבה, רצון שמי שאני איתו יעשה משהו שאני רוצה אבל הוא בתדר אחר - אבל דרך המוזיקה למדתי על יחסים. איך זה להיות עם אחרים, מתי להביע את מה שאני רוצה, מתי להיות בשקט, איך לייצר הרמוניה, איך לתת מקום ואיך לקחת מקום. ממש למידה של יחסים ושל לתת לעצמי מקום בעולם - יחד עם אחרים. את המתנה הזו זכיתי להעניק לעוד אנשים שהנחתי סדנאות ביצירת מוזיקת עולם לקבוצות שבאו לחאנים בדרום - טיולים של בתי ספר, קבוצות של תגלית, אירועי הייטק, מטיילים מחו“ל. הייתי גם חבר בכמה הרכבים, ניגנתי בקבלות פנים, פאבים מקומיים וקצת במות גדולות. במקביל סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. ויחד עם החיים גם חוויתי משברים - במימוש עצמי, ברגשות, בזוגיות.
