01/06/2025
התורה שייכת לכולם – וגם הארץ, והדמוקרטיה >>
הניכוס הוא לא רק תופעה, הוא מגפה. יש כאלו שניכסו לעצמם את התורה, יש מי שניכס לעצמו את הארץ, ויש מי שניכסו לעצמם את הדמוקרטיה. והכי גרוע זה שכולם בטוחים שזה שייך רק להם.
Yonatan Dobov
יש יתרון אחד מובהק לחג שבועות שנופל מיד אחרי שבת: זה מאריך את זמן השהות בבית הכנסת, וחוץ מעוד זמן עם הקב"ה והחבר'ה, זה מעניק גם עוד שלל הזדמנויות שתוכלו לקרוא את הטור שלי ולהגיב אליו במייל זועם עם צאת
החג, או גרוע מכך - להסכים איתי. ליל שבועות, יותר מכל לילה אחר בלוח השנה היהודי, הוא מר ָאה נאה – ולעיתים מצחיקה – של כלל הגוונים ביהדות הישראלית. יש מקומות רבים שבהם התיקון לא השתנה כבר דורות. מדובר באותם רבנים ומעבירי שיעורים, שבכל שנה רק מתחלפים בשעות ומוסיפים ברייתא מהדף מקורות הגזור שהם הוציאו מפרוייקט השו"ת המיתולוגי לפני עשור - ומעבירים שיעורים על הנושא הזניח ביותר, עם השם המושך ביותר שהם הצליחו למצוא: 'קוקוריקו: קריאת ההשכמה של מליקת קורבן העוף, עיונים בפסיקה'. דווקא התיקונים שמתקיימים בירושלים ובתל אביב הם שיא הניגודיות, אבל בהפוך על הפוך. באופן פרדוקסלי, הפלורליזם האמיתי מתקיים דווקא בירושלים. התיקון הירושלמי, למשל,הוא חגיגה של ממש: ערב תרבותי, רב-שכבתי, שמערב ספרות, פילוסופיה, חסידות, פייטנות, דוקטורים אקדמיים לצד סלבס שמגיעים מכל עבר. חרדים וליברלים, חובשי כיפה סרוגה ואנשים בלי שום כיסוי ראש – כולם מתקיימים יחד. בכל פינה מתקיים תיקון אחר, וכולם מאמינים – באמת – שמה שהם עושים הוא קבלת התורה. זו פלורליסטיות שלא התכוונה להיות פלורליסטית, ולכן היא כל כך עמוקה. דווקא בעיר שנתפסת כל כך שמרנית, מצליחים להגיע לידי ביטוי כלל הגוונים. לא כך התיקון התל-אביבי, שמרוב פלורליזם נעשה מצומצם וידוע מראש. אמנם ישנם כמה מוקדים בודדים, שבגדול מדבר באותה שפה ועם אותו קהל, בתחושה של פתיחות. אבל בסוף – כולם דומים. בעיר שמתיימרת להיות בירת הפלורליזם הישראלי, לא ניתן כמעט למצוא 70 פנים לתורה, אלא לכל היותר 7. חג השבועות במהותו הוא יותר מתיקון כזה או אחר, ועם כל הכבוד למיתוג מחדש שעשו לו כחג המים ועוגות הגבינה, ומלחמות הצהריים הרטובות, והקציר עם השיבולים, והביכורים עם התינוקות על הטרקטורים - עיקר החג הוא מתן תורה. חודשיים אחרי שיצאנו ממצרים בפסח, והתברברנו במדבר, אנו זוכים לקבל את התורה, כולנו כאחד. כולנו, כל עם ישראל, עמדנו מול הר סיני – וגילינו שיש חוקים, יש מצפון, יש כיוון. קודקס ההתנהגות הכתוב הבסיסי והראשון בעולם, שמרוכז לעשרה דיברות - שהיום נראים כמו הדבר המובן מאליו, אבל בעולם הפרימיטיבי של אז זה היה חידוש של ממש. עם כל הכבוד לעשיריה הפותחת, ובטח שאין לי שום בעיה עם לא לרצוח, לא לגנוב ולא לחמוד את אשת רעי, הגיע הזמן להוסיף את הדיבר ה-11 שמאוד נצרך היום בשלל שדות החברה היהודית: לא תנכס.
חטא הניכוס
כי אם יש חטא אחד שמרסק אותנו מבפנים, זה חטא הניכוס. הניכוס הוא לא רק תופעה, הוא מגפה. יש כאלו שניכסו לעצמם את התורה, יש מי שניכס לעצמו את הארץ, ויש מי שניכסו לעצמם את הדמוקרטיה. והכי גרוע זה שכולם בטוחים
שזה שייך רק להם. בואו נתחיל מהבסיס – היהדות. יש יותר מדי
גורמים שבטוחים שהם האורגינל, והשאר חיקוי עלוב. החרדים כציבור בטוחים שהם בעלי המותג. הם יודעים בדיוק מה הקב"ה רוצה, באיזו שעה הוא מעדיף מנחה, ומה דעתו על סיבים תזונתיים וגיוס לצבא. חוץ מהם, כולנו תינוקות שנשבו שלא מבינים מה הקב"ה התכוון ושרק להם ניתנה הנבואה וזכות הפרשנות. כמובן שגם בתוך המגזר החרדי יש שלל דעות, קהילות, מריבות ומחלוקות, אבל כלפי חוץ הם מפגינים אחדות מרשימה של אנחנו על התורה ואתם על
כל השאר. ומהעבר השני של המתרס – הליברלים
הקדושים. הללו מדקלמים חדשות לבקרים כמה הם פתוחים, אבל משתמשים בדיוק באותם כלים ודרכים של החרדים לשמור על ההגמוניה שלהם, ואם רק תעז להביע דעה שמרנית או מסורתית, פתאום תגלה שיש גבול לליברליות, והעמדה שלך לא ראויה להישמע, לא כי היא לא נכונה, אלא כי היא לא מספיק מעמיקה, או יותר גרוע - מבטלים אותה במחי יד פילוסופי שמזכיר את
התינוק שנשבה, הגרסה העדכנית. לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל שנערך
במסגרת כנס של אחד מהמכונים האלה, שעוסק בזהות יהודית פלורליסטית. באופן אישי אני מאוד מתחבר למסר ולתכנים של המכון, אבל אי אפשר היה להתעלם מהחד גוניות שהיתה בקרב הדוברים, הקהל ובכלל, שהגיעו מאותו איזור חיוג - לא רק פוליטי, אלא גם עדתי, תרבותי ומעמדי. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו, ועם כל הכבוד לנושא הפאנל החשוב, העדפתי לדבר על אותו 'רוב החברה הישראלית', שאינו נוכח בחדר. איך מקיימים דיון שקשור לכלל ומדירים אותו מהשיח? היה קשה למצוא נציגים לא אשכנזים, מסורתיים וימנים? לא חסר כאלו בעם; יש מצב שאפילו מדובר ברוב. ואותו ניכוס קורה גם לגבי ארץ ישראל. פעמים רבות מדי הימין - ובתוכו גם אני - בטוחים שארץ ישראל שייכת למצביעי הקואליציה הנוכחית, ואילו לשאר בכלל לא אכפת ממנה. אז פעם אחרונה שבדקתי, יש לי טאבו על חלק קטן מארץ ישראל, ליתר דיוק - דירה בשומרון -אבללאעלכלהארץ.היאגםלאשייכתלמי שמדבר בלהיטות על חלוקתה או הרחבתה. היא פשוט שייכת לכולנו, לכל אותם ציונים, שאכפת להם ממנה מספיק בשביל להילחם עליה בכל החזיתות. בקיצור, אין לימין בעלות על הארץ, גם לא לשמאל, אפילו לא אלה שבמרכז. היא שייכת לחילונים בדיוק במו שהיא שייכת לדתיים. גם אם איני מסכים עם עמדתם, זה לא אומר שאכפת לי
יותר מהם. והניכוס המעודכן האחרון הוא הדמוקרטיה. פתאום צורת משטר הפכה לכת ודת. קבוצה קטנה וקולנית שנטלה על עצמה את הבעלות על המילה דמוקרטיה - תוך כדי רמיסת כל מאפיין דמוקרטי כלשהו. פתאום מסתבר שכל מה שלא מתאים לעמדות הקבוצה הוא 'קץ הדמוקרטיה'. שכל מה שעובר בהצבעה חוקית הופך מיד ל'סכנה לשלטון החוק'. שכל פשרה היא פשיזם, וכל החלטה היא משיחית. וכך הפכה הדמוקרטיה משלטון הרוב לעריצות המיעוט, שבה ההחלטות מתקבלות אצל מוסדות ומוקדי כוח לא נבחרים, תוך ביטול של הכרעות הרוב. הם לא רק עיקרו מתוכן את המונח 'דמוקרטיה', אלא עושים בו
ממש מעשה מגונה בלי להתנצל לרגע. חג השבועות הוא היום שבו ניתנה התורה, לכולם. לא רק למשה שם למעלה, לא רק לחבורת הכהנים, לא לקבוצת חכמים ואפילו לא לזקני העדה. כל עם ישראל עמד למרגלות הר סיני. ילד בן שלוש ומבוגר בן שמונים קיבלו יחד אותה תורה, באותו זמן ובאותו מעמד. במובן מסוים, כולנו היינו שם ביחד. הקב"ה, אם היה רוצה, היה יכול לתת את התורה לקבוצת נבחרים. אבל הוא בחר אחרת. הוא כינס את כולם – בשביל שאף אחד לא יוכל לנכס את התורה לעצמו. אם חג הסוכות הוא חג ניסוך המים, חג השבועות הוא חג אי-הניכוס. חג שמזכיר לכולנו: התורה היא של כולנו. הארץ – של כולנו. המדינה – של כולנו. 'לא תנכס', זו לא רק סיסמה. זה צו השעה.
