28/07/2025
התאבדויות: מכה שלא כתובה בתודעה >>
על המתאבדים אף אחד לא כותב, בניגוד לחיילים שנופלים בעזה, שאת שמותיהם מיד מפרסמים בצירוף תמונה, לצד סיפור חיים.
@מנחם הורביץ
בכל פעם שצמד המילים המצמרר 'הותר לפרסום' מופיע בתקשורת, אחרי שמדווחים על הרוגים בעזה, מגיעה הספירה – כך וכך חללים של צה"ל במלחמה כולה, ומאז החל מבצע 'מרכבות גדעון'. בכל פעם מחדש,
המספרים האלו בלתי נתפסים. אבל לצערנו הם לא נותנים תמונה מלאה ומדוייקת: למעשה, המלחמה הזו גבתה וממשיכה לגבות קורבנות בדמותם של חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, שלא מסוגלים לשאת את הנטל הנפשי ומתאבדים. על פי פרסומים אחרונים, מאז תחילת המלחמה התאבדו למעלה מארבעים חיילים, ואליהם יש להוסיף עוד לפחות אחד עשר אזרחים משוחררים משירות קבע או מילואים שהתאבדו על רקע השירות הצבאי שלהם. אלו נתונים פשוט בלתי נסבלים, שמספרים חלק מהסיפור של הקשיים הנפשיים איתם מתמודדים חיילים מאז שמחת תורה. אפשר להבין מהיכן מגיעה כמות כזו: כשמונת אלפים חיילים פנו בבקשה לקבל טיפול נפשי מאז תחילת המערכה, ועל כל אחד שפונה יש כמה שמעדיפים להתמודד לבד עם הנטל. התאבדויות בצבא היו כמובן גם לפני השבעה באוקטובר, אבל בשנתיים האחרונות המספרים חורגים מכל נורמה. גם עבור מי שלא חווה טראומה נפשית ישירה כתוצאה מפעילות בעזה, המלחמה מייצרת רמות גבוהות של לחץ, מתח ואי ודאות בכל הצבא. הנתונים על המתאבדים מקרב החיילים כואבים במיוחד כאשר חושבים על האפשרות שהייתה להציל אותם. בניגוד לנופלים, שנהרגו מאש אוייב או בפעילות בשטח עויין, אלו שבחרו לשים קץ לחייהם עשו זאת בסביבה שאמורה להיות בטוחה – בבית, במחנה צבאי או במקום אחר בשטח המדינה, בדרך כלל לא מיד לאחר הטראומה הנפשית שחוו. רפואת הנפש מאמינה שניתן לטפל במצבים כאלו ולמנוע חלק מאד משמעותי מהאובדנות; ובכל זאת עשרות חיילים ששרתו את המדינה בשעת הצורך הגדולה ביותר שלה
נותרו בסופו של דבר לבדם. שוב ושוב אנשים מוצאים את עצמם מופתעים כאשר הם מגלים את כמות המתאבדים בצה"ל מאז שמחת תורה. זה קורה משום שעל המתאבדים אף אחד לא כותב, בניגוד לחיילים שנופלים בעזה, שאת שמותיהם מיד מפרסמים בצירוף תמונה, לצד סיפור חיים וגם דיווחים מההלוויה וסיקור השבעה (כולל לא מעט ציטוטים מפוליטיקאים שמגיעים לנחם). מרבית המשפחות לא מעוניינות לחשוף את העובדה שבנם התאבד, וצה"ל בוודאי שלא ממהר לנדב פרטים. גם התקשורת, למעט חריגים, לא ממש חופרת בעניין הזה: אין כאן סיפורי גבורה או תיאורי קרב, וגם אין פוליטיקאים
שימהרו לפרסם הודעת צער. בשבעה באוקטובר ובמלחמה שהחלה מאז וטרם הסתיימה, עשרות אלפי חיילים ואזרחים נחשפו למצבים טראומתיים קיצוניים, ומלבד זאת מפלס הסטרס הלאומי עלה בחדות, מה שמקשה עוד יותר על אנשים שגם בלאו הכי סובלים מנטיות אובדניות. עוד לפני המלחמה מדברים הנתונים של משרד הבריאות על כך, שבכל יום מתאבד בן אדם. בכל יום. עבור גברים בגיל 15-24 התאבדות היא גורם המוות השני בשכיחותו. ואם לא ממש עוסקים בחיילים המתאבדים, הרי שבמקרה של האזרחים, ישנה התעלמות מוחלטת. בישראל, שבה מדווח כל מוות בתאונת דרכים או תאונת עבודה, בוודאי שמוות כתוצאה מאירוע פלילי, כמעט ולא מדווחות התאבדויות.
לדבר על הנושא כדי להעלות מודעות כלפיו
בדרך כלל נהוג לחשוב שדיווח על התאבדויות, ובעיקר עיסוק במתאבדים והאדרתם, עלולים לגרום לתופעה של חקיינות ומתן לגיטימציה למעשה. זוהי הדעה הרווחת כבר שנים, וכלי התקשורת מיהרו לאמץ. אבל לאחרונה אנחנו שומעים לא מעט קולות אחרים, גם מהשדה הטיפולי, שטוענים כי כמו בכל בעיה, גם בנושא הזה נדרשת קודם כל העלאת מודעות, כדי לקדם פתרונות. ואיך אפשר להעלות מודעות לנושא שאף אחד
לא מדבר עליו? לאחרונה התגבר הסיקור של
התאבדויות חיילים, וכמו בהרבה
בכל פעם שצמד המילים המצמרר 'הותר לפרסום' מופיע בתקשורת, אחרי שמדווחים על הרוגים בעזה, מגיעה הספירה – כך וכך חללים של צה"ל במלחמה כולה, ומאז החל מבצע 'מרכבות גדעון'. בכל פעם מחדש,
המספרים האלו בלתי נתפסים. אבל לצערנו הם לא נותנים תמונה מלאה ומדוייקת: למעשה, המלחמה הזו גבתה וממשיכה לגבות קורבנות בדמותם של חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, שלא מסוגלים לשאת את הנטל הנפשי ומתאבדים. על פי פרסומים אחרונים, מאז תחילת המלחמה התאבדו למעלה מארבעים חיילים, ואליהם יש להוסיף עוד לפחות אחד עשר אזרחים משוחררים משירות קבע או מילואים שהתאבדו על רקע
השירות הצבאי שלהם. אלו נתונים פשוט בלתי נסבלים,
שמספרים חלק מהסיפור של הקשיים הנפשיים איתם מתמודדים חיילים מאז שמחת תורה. אפשר להבין מהיכן מגיעה כמות כזו: כשמונת אלפים חיילים פנו בבקשה לקבל טיפול נפשי מאז תחילת המערכה, ועל כל אחד שפונה יש כמה שמעדיפים להתמודד לבד עם הנטל. התאבדויות בצבא היו כמובן גם לפני השבעה באוקטובר, אבל בשנתיים האחרונות המספרים חורגים מכל נורמה. גם עבור מי שלא חווה טראומה נפשית ישירה כתוצאה מפעילות בעזה, המלחמה מייצרת רמות גבוהות של לחץ, מתח ואי ודאות
בכל הצבא. הנתונים על המתאבדים מקרב
החיילים כואבים במיוחד כאשר חושבים על האפשרות שהייתה להציל אותם. בניגוד לנופלים, שנהרגו מאש אוייב או בפעילות בשטח עויין, אלו שבחרו לשים קץ לחייהם עשו זאת בסביבה שאמורה להיות בטוחה – בבית, במחנה צבאי או במקום אחר בשטח המדינה, בדרך כלל לא מיד לאחר הטראומה הנפשית שחוו. רפואת הנפש מאמינה שניתן לטפל במצבים כאלו ולמנוע חלק מאד משמעותי מהאובדנות; ובכל זאת עשרות חיילים ששרתו את המדינה בשעת הצורך הגדולה ביותר שלה
נותרו בסופו של דבר לבדם. שוב ושוב אנשים מוצאים את עצמם
מופתעים כאשר הם מגלים את כמות המתאבדים בצה"ל מאז שמחת תורה. זה קורה משום שעל המתאבדים אף מקרים התקשורת הצטרפה לתופעה שהחלה ברשתות החברתיות, שם נחשפים אינספור מקרים של פוסט טראומה או 'תגובת קרב'. הרשתות החברתיות לא פועלות על פי הקודים הישנים, וכך סיפוריהם של מתאבדים יוצאים אל האור ועוזרים לנו להבין את היקף התופעה. האם יש בחשיפות האלה גם אלמנטים בעיתיים ולא אחראיים? בהחלט יתכן, אבל בדומה למיקומי הנפילות של הטילים האיראניים, למשל, העובדה שמשהו לא מדווח בתקשורת לא אומר שהוא לא
יתפרסם. בשנתיים האחרונות מסתובבים
בישראל המוני בני אדם עם פצעים מדממים בנשמה. אנחנו לא שומעים עליהם, לפעמים בכלל לא שמים לב אליהם. רק לחשוב לכמה כתבות מרגשות בנושא המאבק להחלמה של פצועים נחשפנו, לעומת סיפורים של אנשים שמתמודדים עם ההשלכות הנפשיות הקשות של המלחמה, שכמעט ולא מגיעים לקדמת הבמה. זה טבעי: אנחנו מתרגשים לראות סיפורים של החלמה, של בחורים צעירים שהדהימו את הרופאים והצליחו לרוץ, או כאלה שגילו חיים
חדשים אחרי הפציעה. אנחנו אמנם לא פסיכיאטרים,
אבל לכולנו יש תפקיד בתקופה הזו: אנחנו חייבים לדעת שלפוסט טראומה אין תאריך תפוגה. אלו לא פצעים שמגלידים עד שלבסוף נשארת רק צלקת לא משמעותית; מדובר בכאבים שקיימים כל הזמן, ולפעמים אפילו מחריפים. מתוך ההבנה הזו עלינו לשים לב לאלו שלידינו כמו חברים שחזרו ממילואים או בני משפחה בשירות סדיר. כמובן שלא כל קושי מוביל לאובדנות, אבל יכול להיות שתשומת לב עשויה להציל חיים. וגם למדינה יש כמובן תפקיד כאן: לעשות הכול כדי לא לנטוש את אותם נפגעים אחרי שהקרבות מסתיימים. הם
לא צריכים לעבור את זה לבד.
