18/06/2024
"הבת שלי לא מוכנה לעזור בכלום. רציתי שתכין איתי מצגת ליום הולדת של בעלי, היא ב5 דקות יכולה לעשות מה שלי לוקח שעות. נידנדתי לה, היא הבטיחה אבל דחתה את זה שוב ושוב. פעם אחת אפילו אמרתי לה- אולי גם כשאת תרצי ממני משהו אני לא אעזור לך"
כך שיתפה אותי חברה בייאוש, וזה מה שעניתי לה:
לאורך השנים פגשתי משפחות שהילדים שלהם השתתפו במטלות הבית, בחלקן לכל אחד מהילדים היתה משימה באחריותו, וזה לא היה אישיו בכלל. היה ברור שכולם עוזרים.
ועם זאת פגשתי בדיוק אותו מספר משפחות שזה היה נושא כאוב עבורם.
גם אני זוכרת את עצמי סוקרת בהשתאות בבתי חבריי את הטבלאות שנתלו על המקרר עם פירוט הימים ומי מפנה את המדיח בכל יום, מי שוטף את הרצפה, ואצלי בבית זה לא היה קיים.
במהלך השנים שאני מדריכה הורים שמתי לב, שמי שמצטיין ברתימת הילדים לעזרה, יתקשה בתחומים אחרים, ולהיפך.
אנחנו שונים, לכולנו יש אתגרים, וכל אחד מאיתנו שואף להשתפר היכן שקשה לו יותר.
הבעיה העיקרית היא שאנחנו מאוד קשים עם עצמנו. הביקורת שאנחנו מפנים כלפי עצמנו מקשה עלינו לרתום את הילדים לעזרה- כי אנחנו מגיעים אליהם טעונים.
כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים במשימה ההורית ומפנים אל הילדים את התסכול, הילדים לרוב לא ישתפו פעולה.
כמו החברה שלי, שעקצה את בתה שהיא לא עוזרת, ונעלבה ממנה- לא הביאה ליותר שיתוף פעולה, אלא לאכזבה וריחוק.
כשאנחנו מנסים שוב ושוב אך לא מצליחים להביא לכך שהילדים יתרמו מעצמם, מה שקורה זה שאנחנו מעבירים את האשמה לילדים ומחליטים שהם פשוט עצלנים.
אך האשמת הילדים אף פעם לא מחזיקה מי יודע מה.. בסתר ליבנו נראה בעצמנו את האחראים להתנהגותם..
אז איך מתמודדים?
כדי לגשת למשימה הורית שהיא מורכבת עבורנו, במקום לבקר את עצמנו או להיעלב מהילדים ניצמד (כמו תמיד 🙂) לתפקיד ההורי שלנו.
יש כמה כללי אצבע-
1 - כל אדם ובכללם הילדים שואפים לתרום ולהיות מועילים לסביבתם. זה צורך אנושי של כולנו. אם הפוטנציאל הזה לא בא לידי ביטוי זה רק אומר שאנחנו צריכים לעזור להם לפתח את התכונה של העזרה לזולת.
2 - הדרך לפתח תכונה היא להתאמן בה, וזה עלינו. אם יש לנו ילד שלא כל כך נרתם לעזרה, במקום להקניט ולהיעלב, נזמין אותו שוב ושוב לעזור לנו ונתעקש עד שזה יקרה.
למשל היה טוב אם חברתי היתה ניגשת לבתה, ומתעקשת- חמודה שלי, אני רוצה שאת תעזרי לי עם המצגת, ולא אף אחד אחר. זה ממש חשוב לי. איתך זה יצא הכי טוב. ואם היא הייתה דוחה אותה היה עליה לחזור אליה שוב- ולהתעקש. מתי נשב? היום בצהריים? וכך להמשיך להתעקש מבלי להיעלב או להתעצבן- עד שהילדה תגיע. ואם זו היתה הדרך היא גם היתה באה.
כך ננהג גם עם הילדים הצעירים כשנבקש מהם לסדר אחריהם את הקוביות או הפאזל או חומרי היצירה והם לא כל כך ירצו לסדר. לא נתעצבן אלא נתעקש.
עד מתי? כמה שיידרש. אך כאשר ילדים שמים לב שאנחנו עקביים ורציניים במשהו, הם לומדים, ולבסוף גם יוזמים.
כשהילדים ישתתפו במטלות יחד איתנו הם יחוו את עצמם תורמים ומועילים- והחוויה הזו תחזק אצלם תחושה של מסוגלות וערך עצמי.
דבר שעוזר במיוחד הוא לחפש דברים שהילדים גם ככה רוצים לעשות, והם בדרך כלל גם יבקשו לעזור בדברים מסוימים שמעניינים אותם. אז אם למשל הם רוצים לעזור לנו לשטוף את הרצפה, גם אם אנחנו לא חושבים שהתוצאה תהיה הכי טובה- כדאי שנאפשר להם לעשות זאת.
שנמשיך לגדול ולהתפתח יחד עם הילדים,
גילת בנט, הדרכת הורים ייעוץ שינה וגמילה מחיתולים
