15/05/2025
אל תדברו איתי על אנטישמיות
המותג: ישראל
פרויקט מיוחד
התמיכה בפלסטינים הופכת לטרנד, ישראל מתרחקת מדעת הקהל העולמית, נאחזת בציפורניים בממסד הישן ומהדקת את הקשר עם תנועות ימין קיצוניות. מה בכל זאת צריך לעשות? סקירה מיוחדת לקול המון 100 #
זה אחד מאותם רגעים המנוגדים לאינטואיציה. לאחר שמתקפת ה-7 באוקטובר יצרה גל של אהדה ותמיכה בינלאומית בישראל, הגאות העצומה בתמיכה התחלפה בשפל עמוק שישראל לא ידעה מעודה. זה קרה בשל התגובה הברוטאלית של ישראל במהלך המלחמה, שנראתה יותר כמו מסע נקמה בתושבי עזה, רובם המוחלט אזרחים חפים מפשע. בנוסף לזה, ישראל הפגינה אדישות מוחלטת לסבל של שני מיליון בני אדם שהפכו לפליטים, ולחורבן הכמעט המוחלט של עזה. לקינוח, פוליטיקאים ישראלים שחררו הצהרות שגרמו לקהילה הבינלאומית לשפשף את עיניהם בתדהמה. בשורה התחתונה, תדמיתה של ישראל לא תתאושש, כל עוד היא תמשיך במדיניות הנוכחית, שהיא לצנינים בעיני העולם, גם באווירה הפוליטית הנוכחית.
אבל נתחיל מהתחלה, שווה להכיר בכך שלישראל היה מסע טוב. לאורך עשורים, ישראל הצליחה לשמר תדמית חיובית למרות הכיבוש, ההתנחלויות, הפרות מתועדות של החוק הבינלאומי, והגישה ההרסנית שלה לחיים הפלסטיניים. אבל זה השתנה אפילו לפני ה-7 באוקטובר. ישראל עברה רגע מכונן בכל הקשור לדימוי שלה בעולם, כאשר היא ספגה הגדרה משפטית כמדינת אפרטהייד על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מובילים כמו אמנסטי ו-Human Rights Watch, וכן על ידי קהילת זכויות האדם של ישראל עצמה. איך ישראל הרשמית התגוננה מול המצב החדש: האשימה את אותם גופים באנטישמיות.
ברוכים הבאים למותג פלסטין
בשנה וחצי האחרונות תדמיתה של ישראל יצאה למסלול שבו רוח התקופה - התרבותית, החברתית והפוליטית - השתנתה באופן יסודי. משהו חדש קרה: המאבק הפלסטיני הפך להיות סופר קול. ברחבי המערב, היקף ההפגנות היה חסר תקדים. מעבר לכך, פלסטין נמצאת בכל מקום בסמלים תרבותיים יומיומיים, בצריכת תקשורת המונים, ובמיוחד במדיה חברתית. המגמה הזאת מתבטאת בסקרי דעת קהל: כשליש מהאמריקנים מאמינים שישראל אשמה בביצוע רצח עם נגד פלסטינים. יותר ממחצית מאזרחי צרפת ואיטליה חושבים שיש להטיל אמברגו על יצוא נשק לישראל, בעוד שרק 13 אחוזים מהבריטים גורסים שממשלתם צריכה להמשיך למכור נשק לישראל.
בפועל, המאבק הפלסטיני הפך מובחן ומגוון, ולבש צורה של תת-תרבות בעלת עוצמה אמיתית. ייתכן שהישראלים אינם מודעים לכך, אבל האבטיח אינו עוד פרי, הוא סמל לעמידות פלסטינית; הכאפייה נלבשת מעבר לקהל של פלסטינים או מוסלמים אוהדים; הריקוד הפלסטיני המסורתי, הדבקה, גורף תשואות באופן ספונטני בהתקהלויות מכל הסוגים. הפלסטינים הצליחו ליצור מותג אהוב כמו הפוסטרים של צ'ה גווארה בעבר.
בקרו בכל פסטיבל מוזיקה גדול בעולם ותראו דגלים פלסטינים מתנופפים אל מול עמדות הדי-ג'ייז - ואין מדובר בהכרח בפלסטינים בפזורה, אלא נשים וגברים צעירים, שעבורם "הטובים" הם "הפלסטינים" והרעים הם הישראלים. הקואליציה הזאת נוגעת בתרבות נמוכה וגבוהה כאחד — הסופר האפרו-אמריקני המוביל של דורו וחביב הממסד הליברלי, טה-נהסי קוטס, בחר להתייחס לשאלת פלסטין-ישראל ביצירתו האחרונה "המסר". ובו בזמן הסופר האמריקני-אסיאתי הבולט ביותר וזוכה פרס פוליצר, ויאט תאן נגוין, הפגין מחויבות עמוקה לחרם על ישראל. וזה מגיע לתרבות הפופולרית כמובן - מפיק הראפ הוויראלי, מקלמור, מביע סולידריות עם עזה; וכוכבת הפופ זוכת הפרסים דואה ליפה מכנה את מה שמתחולל בעזה "רצח עם".
מאמצי השיווק הנגדי של ישראל
כמובן, עדיין יש קהל למותג ישראל. אבל רוב מאמצי השיווק של ישראל, ואלה של ארגוני לובי תומכים, מכוונים לקבוצה הולכת ומצטמצמת של אלה שכבר משוכנעים. במידה רבה, המאמצים האלה מוגבלים על-ידי גבולות הגזרה החדשים של ישראל, שכרתה ברית עם הפופוליסטים ועם מפלגות הימין הקיצוני. הפגיעה החזקה והמשפיעה ביותר במותג ישראל באה מהצהרות המנהיגים הישראלים עצמם, של החיילים בשטח, ומהתקשורת הישראלית עצמה (במיוחד ההסתה של ערוץ 14). כל מה שנדרש הוא שאלה ישודרו ברחבי העולם כראיה לגל של חוסר אנושיות גרוטסקי ומחליא ששוטף את המדינה. במציאות הזאת, הישראלים, לרבות הבכירים ביותר במערכת הפוליטית והצבאית, משרתם באופן היעיל ביותר את ההסברה הפלסטינית. עד כדי כך, שהפלסטינים אינם זקוקים לדוברים בהינתן גלריית הנבלים שמייצגת את ישראל.
אפילו בקרב קהל מערבי של הימין המתחדש, שבו סוג זה של פוליטיקה לא בהכרח סותר את מערכת הערכים שלו, ישראל אינה פופולרית באופן גורף. היא נחשבת כבעלת השפעה מכבידה על הפוליטיקה (ועל כיסי הכסף) של המערב. עד כדי כך שמיעוט משמעותי של אנשי ימין צעירים, ואפילו כמה דמויות מבוססות יותר — כמו טאקר קרלסון, שופר מאגא — העזו להביע ספקנות לגבי היחסים המיוחדים עם ישראל. חלק גדול מיחסי הציבור של ישראל בעולם, לא רק שאינם יעילים, אלא ממש מזיקים. למשל, הסרטון השערורייתי של משרד החוץ המאשים את ספרד בסיוע לחמאס כאשר הכירה בפלסטין; או הטענה של דובר צה"ל לשעבר דניאל הגרי שהצבא חשף חומר סודי של החמאס אשר תיאר את הפיקוח על בני הערובה מתחת לבית החולים, כאשר למעשה היה זה רק לוח שנה המפרט את ימי השבוע.
וזה רק המערב. ההשפעה בדרום ובמזרח הגלובלי גדולה הרבה יותר. רוב העולם אינו לבן ואם ישראל נשמעת ופועלת כמו פרויקט קולוניאליסטי, ונחשפת ככזו ברשתות החברתיות בדרכים שלא נראו מעולם, אז אין להתפלא כאשר אוכלוסיות גדולות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה רואות בה סמל לאותו אי השוויון שממנו הם סבלו בהיסטוריה הכאובה שלהן. אפילו השימוש באנטישמיות מייצר תגובת נגד. ישראל השתמשה בהאשמה באופן כה נרחב נגד כולם, ממפיקי סרטים ועד האו"ם ומערכת המשפט הבינלאומית, עד שהיא איבדה מעוצמתה. אנטישמיות היא דבר רציני ונוכח, אבל כאשר ישראל משתמשת בה בצורה כה לא רצינית, היא מזמינה תגובת נגד. כאשר ג'ונתן גלייזר, הבמאי היהודי של "אזור העניין", סרט על הבנאליות של הרוע בשואה, השתמש בנאום התודה שלו באוסקר כדי לגנות את הניצול לרעה של אנטישמיות ולגנות את הכיבוש, משהו השתנה (וכמובן, הוא הוקע בישראל והפך לאויב הציבור).
ניצחון פירוס של עידן טראמפ
לפני שסותמים את הגולל על המעמד של ישראל בעולם, חשוב להכיל הסתייגות חשובה. לישראל עדיין עוצמה משמעותית ביותר בקרב ההנהגה הפוליטית במערב וקבוצה משמעותית דיה של אליטות עסקיות. מדינות העולם, ברובן, עדיין מוכנות לעבוד עם ישראל ולסחור עם הכלכלה שלה, כולל מכירה ואספקת הנשק שישראל זקוקה לו, ולא פחות רכישת מוצרי ביטחון של התעשייה הישראלית. קבוצות הלובי והאינטרסים הפיננסיים המושכים לטובת ישראל נותרו יעילים. הם נעים מהשפעת התעשייה הצבאית לאינטרסים של קבוצות יהודיות וקהילת הציונים האוונגליסטים הנוצרים (שלעתים קרובות גולשת לגרסה משלה של אנטישמיות אמיתית), בעוד שההשפעה המשמעותית של איסלאמופוביה בפוליטיקה העממית גם עושה את שלה.
בעידן החדש של "הכוח מנצח" שמבשרת כהונתו השנייה של טראמפ, ישראל עשויה להרגיש שהגאות הסתובבה לטובתה. עם זאת, הגאות הזאת עלולה להתברר כנצחון פירוס: כזה שמלבה את המדיניות הקיצונית של ישראל, אם תרצו - מכפילה כל העת את ההימור שישראל מניחה על השולחן בקזינו. חסינות מוחלטת בהובלת ממשל טראמפ עלולה להאיץ את הפרזת היתר שתמתח את ישראל עד קצה גבולותיה ותעצים את המתחים הפנימיים שלה, ואת המתחים שלה עם הקהילות היהודיות בעולם. ישראל אינה אמריקה: היא אינה מוקפת בקנדה, מקסיקו ומים. בפועל, ישראל נוקטת בהימור עצום, בכך שהיא מעצימה את החיכוך במזרח התיכון, מגבירה את התלות בממשל טראמפ, ומטילה עליו את יהבה כי יצילה שוב ושוב, שעה שאספקת חיילי המילואים אינה בלתי מוגבלת, והחוסן הכלכלי שלה נסדק.
אז נכון, יכולות הטכנולוגיה, הצבא ותוכנות הריגול של ישראל הופכות אותה לשימושית עבור בעלות בריתה. והן אכן מבטיחות חסינות מספקת, כך שהעלויות המדיניות ניתנות לניהול, או לפחות נדחות. אבל ככל שישראל מתרחקת מדעת הקהל, וככל שצריך להדק את התמיכה באופן אגרסיבי יותר, כך היא הופכת לשבירה יותר. ושוב נכון, התקשורת המערבית הממסדית עדיין מספרת את הסיפור בעיקר מזווית ישראלית, אבל צריכת המדיה משתנה והטיות אלה משמעותיות פחות ופחות כאשר עיתונאיות אזרחית כמו ביסאן עודה או הינד ח'דרי יכולות להוביל נרטיבים כובשים הרבה יותר מהנרטיב הישראלי. זה לא אומר שלא יתקיימו עסקאות גדולות, כמו מכירת חברת אבטחת הסייבר Wiz, אבל כמה חברות משנות בשקט את המיתוג שלהן לפחות ישראליות? וכמה חברות נזהרות היום להירשם כישראליות? אם ישראל תמשיך לאבד את דעת הקהל העולמית, אז לאט אבל בטוח, מרכזי הכוח יתיישרו עם דעת הקהל. החרם של דרום אפריקה לא התחיל עם שחקני מדינה או מסחר גדולים; ההיפך הגמור, הוא היה מונע על ידי הציבור שעם הזמן גרר אחריו רשויות ספורט ומוסדות תרבות ועסקים; המדינות השונות הצטרפו אחרונות, אבל הן היו הקש ששבר את גב האפרטהייד.
שלגיה וחלון אוברטון
כפי שמגלה הסקר שמתפרסם בפרויקט המיוחד הזה, אתם, הישראלים, לא באמת מרגישים את השפעות התרסקות המותג "ישראל", וגם אם אתם ערים לו, אתם בוחרים בהסבר הקל והלא מספק של אנטישמיות. אבל האם גם זה עלול להשתנות מהר יותר ממה שמניחים? התשובה לעת עתה פתוחה. רוב הדיון הזה נסוב על מדינות וכלכלות מערביות, אבל מפת הכוח הגיאופוליטי והכלכלי משתנה מזמן. אנחנו נמצאים כעת במציאות רב-קוטבית. סין כבר מזמן אינה רצפת הייצור של העולם, ומרכזי הכלכלה נמצאים לא פחות במדינות המפרץ וסעודיה, ולא רק במנהטן. סין הפכה לדומיננטית במינרלים הקריטיים, כמו ליתיום; רושמת הישגים עצומים בטכנולוגיות ירוקות; ויצרניות הרכב הסיניות כבר מזמן לא מפגרות אחר טסלה, אם כבר היא מפגרת אחריהן. וגם ההצלחות האחרונות של DeepSeek מפוצצות את המיתוס של הדומיננטיות האמריקאית בשבבים ובבינה מלאכותית, והרשימה הזאת יכולה להימשך.
ישראל השקיעה רבות והשיגה הצלחות ביחסים עם סין, אך התלות שלה בארה"ב תכביד עליה בזמן שהתחרות מחריפה. ובעוד שישראל ממוקמת היטב בהודו (לפחות בינתיים, תחת המפלגה של מודי), היכולת להפעיל לחץ ציבורי במקומות שבהם ישראל פחות פופולרית, ושבהם אין לה את התמיכה של האליטות הממסדיות הישנות, מחוללת פגיעויות נוספות. בפועל, ישראל מתמודדת עם קושי הולך וגדל בחלק גדול מהדרום הגלובלי. ועוד לא דיברנו על המפרץ, שהוא בעל משמעות עצומה בכלכלה הגלובלית כיום. האם המפרץ יכול להישאר על הסיפון, אדיש, ולא מוכן להפעיל אף אחד ממנופי ההשפעה הכלכליים שלו, אם ישראל תכפיל את המאמצים בעקירה ובהרג המוני של פלסטינים? לצערנו, ייתכן שנגלה זאת בקרוב.
הוליווד הייתה מקום אחד שבו ערעור על ישראל ואהדה פרו-פלסטינית התקשו במשך עשורים לקבל אחיזה. אבל גם היא עוברת תהליך של שינוי. אפשר להגזים בזה, אבל האוסקר שהוענק ל-"No Other Land", ולאחריו מתנחלים שהיכו, וצה"ל שעצר את הבמאי השותף חמדאן בלאל, הוא רגע ציון דרך נוסף. דיסני עשויה להרגיש את אותה השפעה בקרוב. ישנן סיבות שונות מדוע הסרט "שלגיה" עם גל גדות לא הופך לשובר קופות, אבל המחלוקת סביב גל גדות והמעמד שלה כנערת הפוסטר של ישראל – מוזכרת בכל ביקורת על הסרט. כל זה גורם לחרדה בקרב יוצרי סרטים בהוליווד. אם המותג גל גדות הוא שם נרדף למותג ישראל, ואם המותג ישראל הוא שם נרדף לשנאה, אז מכירות כרטיסי הקולנוע נפגעות. חלון האוברטון משתנה.
מיתוג מחדש והשאלה היהודית
המצב העגום הזה מחייב מאמץ גדול הרבה יותר ממיתוג. ישראל צריכה למכור מוצר שונה. זה אומר שינוי מקיף בגישה של ישראל כלפי הפלסטינים, המשך הכיבוש והממשל הצבאי של הפלסטינים מעבר לקו הירוק (ומערבית לו), והיעדר אנושיות מוחלט ביחס לעם הפלסטיני. הפוליטיקה הישראלית נמצאת כנראה במצב הגרוע ביותר אי פעם בהקשר זה. הובלת שינוי מבפנים מוכחת כקשה. בפועל, גם סטטיסטית וגם אנקדוטלית נראה שבעוד שחלק מישראל הליברלית ממשיך להילחם, חלק משמעותי אחר של ישראל הליברלית כבר ויתר או מתכונן לוותר, ו/או להגר מרצון מישראל.
בפועל, יוצא שהמשימה של שימור התמיכה בישראל בזירה הבינלאומית מוטלת באופן לא פרופורציונלי על קהילות יהודיות ברחבי העולם. ארגונים יהודיים קהילתיים ממשיכים לעמוד לצד ישראל הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות, גם נוכח הפעולות הקיצוניות שננקטו על-ידי ישראל, וגם נוכח ההשלכות השליליות לעתים על חיי הקהילה היהודית והאדישות של מנהיגים ישראלים לכך.
אבל המחלוקות בתוך הקהילות היהודיות צפות מעל פני השטח, והן עתידות להתעצם. בהתחשב בעובדה שחברי הקהילות היהודיות ברחבי העולם משלמים מחיר בשל הטשטוש בין אנטישמיות לבין הביקורת על ישראל, חלק מההפגנות בעלות הפרופיל הגבוה ביותר היו מטעם קבוצות יהודיות בארה"ב. כן, חלק לא קטן בקרב חברי הקהילות היהודיות באירופה ובארה"ב מסרבים לצופף שורות סביב מדיניותה של ממשלת ישראל. הם רואים את מדיניות ישראל כמנוגדת לערכים ולאתיקה יהודיים, ואת הבריתות עם הימין הגזעני כמסוכנות לרווחתם של יהודים ברחבי העולם. אין זה מפתיע שהם ממלאים תפקיד משמעותי בתנועת המחאה. כל אלה רק ירחיבו את הפיצול בין הקהילות היהודיות לבין ישראל.
מקור נוסף של מתח הגיע לשיאו עם כנס האנטישמיות שאורגן על ידי שר התפוצות עמיחי שיקלי. האורחים הלא מהוללים בכנס מייצגים מפלגות פוליטיות אירופיות המתגאות בלאומנות צרה, שוביניסטית, לעתים קרובות נגועות בגזענות ובהיסטוריה של אנטישמיות. חבר דמויות זה היה יותר מדי אפילו עבור המעודדים הדוגמטיים והחסרי בושה ביותר של ישראל בקרב מנהיגים יהודים ממסדיים באירופה. הרב הראשי האורתודוקסי של בריטניה, אפרים מרוויס, ונציב האנטישמיות של ממשלת גרמניה, פליקס קליין, היו בין הדמויות המרכזיות שפרשו, בעוד שמועצת הנציגים של מוסדות יהודיים בצרפת התנערה מהכנס. כן, הקרע הוא אמיתי, ומתרחב. ואם זה לא היה ברור עד כה, אז אדגיש - התנגדות לישראל ולמדיניותה אינה אנטישמיות. אנטישמיות קלאסית קיימת, כפי שהתקיימה לכל אורך הדורות, אבל הנסיונות להפליל את ישראל בשל הפרות החוק הבינלאומי אינן נגועות באנטישמיות, אלא במדיניות שאכן נוגדת במובהק את החוק הבינלאומי.
קל להזדהות עם הסלוגן "רק לא ביבי", אבל הבעיות של ישראל לא ייפתרו על ידי החלפת נתניהו במנהיג מהמרכז-ימין או המרכז-שמאל, אשר ימשיך לקיים כיבוש ושלטון צבאי, ואי-שוויון מבני בין יהודים לבין פלסטינים מעבר לקו הירוק. נראה שאולי זו העובדה שחסרה באלפים הרבים של העמודים שנכתבו ביחס ל-7 באוקטובר ומה שקרה מאז. רובם, בעצם כולם, מתמקדים בהסברים טקטיים ושטחיים של מי ידע מה ומתי, מי היה איפה ומתי, ומי העיר את מי ומתי, בזמן שאיש אינו מערער על התשתית הרעועה שעליה בנויה התפיסה הישראלית. האם ישראל יכולה להתעלות ולהכיר באנושיות ובשוויון של הפלסטינים ולבנות עתיד על בסיס הנחה, שבה אדם שווה לאדם? זו הדרך היחידה להבטיח ביטחון ותקווה לשני העמים. אם תרצו, זו הדרך היחידה להבטיח את הדימוי החיובי של יהודים ישראלים.
..
דניאל לוי, נולד ומתגורר בלונדון, משמש כפרשן מדיני ונשיא מכון המחקר "פרויקט ארה"ב/המזרח התיכון". לוי היה חלק מצוות המו"מ הישראלי בשיחות השלום על הסכמי אוסלו בטאבה תחת ראש הממשלה אהוד ברק, והיההיועץ המדיני של השרים ביילין ורמון בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה, והיה ממובילי וממנסחי יוזמת ז'נבה.
קליק לגיליון המיוחד של "קול המון 100" >>>
https://unik.co.il/ -df_5436/1/
