26/04/2026
"לא בא לי כלום, בוא נזמין וולט"
אמרתי מול מקרר מפוצץ באוכל.
ואז פתחתי את המקרר של חיים.
זה תפס אותי לא מוכנה.
למרות שאני מתנדבת כבר תקופה,
למרות שחשבתי שהלב שלי כבר פיתח שריון.
יום שישי, 07:28 בבוקר.
הטלפון רטט על השידה.
על הצג הופיע השם: "חיים - לוד".
הלב שלי החסיר פעימה.
הוא מעולם לא התקשר אליי קודם.
כשעניתי, שמעתי קול חלש. כמעט נחנק.
"אני כל כך מתבייש לבקש..."
המילים נתקעו לו בגרון.
"אתמול לא הגיעו מהעמותה.
לא נשאר לי כלום לשבת.
אולי תוכלי להביא לי רק כמה דברים?"
ביקשתי מאילון, בעלי, שיבוא איתי.
תכננו בוקר של בית קפה, קצת זמן לעצמנו.
במקום זה מצאנו את עצמנו רצים בין המדפים בסופר
בלחץ של שישי בבוקר.
בהתחלה זרקנו לעגלה אורז, פתיתים, פסטה.
ואז אילון הסתכל עליי ועצר.
"לינוי, הוא בן 88.
הוא לא יכול לעמוד מול הגז ולבשל לעצמו".
החזרנו הכל למדף.
החלפנו את זה בטונה, גבינה צהובה, לחם רך,
דברים שהוא יכול פשוט לפתוח ולאכול.
הידיים שלי רעדו קצת כשהעברתי את האשראי.
שעה וחצי אחרי השיחה,
כבר עמדנו מול הדלת שלו בלוד.
בניין ישן, מתפורר,
עם ריח חריף של אבק בחדר המדרגות.
דפקתי.
שקט.
ואז שמענו את זה.
גרירה אטית של נעלי בית מרופטות על מרצפות קרות.
צעדים כבדים, עייפים.
הדלת נפתחה רק סדק.
חיים, ניצול שואה בן 88,
נראה קטן יותר ממה שזכרתי.
החולצה שלו הייתה גדולה עליו במידות,
הכתפיים שמוטות,
והעיניים שלו ברחו מיד לרצפה.
"תיכנסו, תיכנסו," הוא לחש.
הוא הסתכל על אילון, ואז עליי,
ובקול רועד שאל:
"אולי יש לכם זמן לשבת איתי קצת? הכנתי תה".
הלב שלי נשבר.
הוא לא רעב רק לאוכל.
הוא רעב שמישהו יראה אותו.
"בטח חיים, רק נסדר את האוכל במקרר ונשב" אמרתי.
נכנסתי למטבחון הצר ופתחתי את הדלת של המקרר
לא האמנתי למה שאני רואה.
בפנים לא היה כלום.
כלומר היה משהו:
2 פחיות קולה.
מלפפון חמוץ בודד בתוך קופסת פלסטיק עכורה.
3 ביצים וגביע מילקי חצי ריק.
כשפתחתי את המגירה למטה,
עלה ריח חריף של ירקות שנרקבו מזמן.
ובדלת - רק תרופות.
זהו.
זה כל מה שהיה לניצול שואה בן 88 לאכול בערב שבת.
עמדתי שם עם כיכר לחם ביד
והרגשתי אגואיסטית.
נזכרתי בעצמי, רק ערב קודם,
עומדת מול המקרר המפוצץ שלי,
זה שצריך להפעיל כוח כדי לסגור אותו מרוב שפע,
ואומרת לבעלי בפרצוף עקום:
"לא בא לי כלום. בוא נזמין וולט".
והנה חיים מולי.
מתחנן לחמש דקות של תשומת לב, עם מקרר ריק.
רעב אמיתי, באמצע ישראל 2026.
ישבתי שם עם התה, אבל לא הצלחתי לבלוע.
הסתכלתי על חיים והבנתי שאני חייבת להיות הקול שלו.
שלהם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני לינוי להב
ואני מתנדבת בעמותת "לחיות בכבוד".
אנחנו צוות מתנדבים בפריסה ארצית
שמחלקים מדי יום 2,000 ארוחות חמות
לניצולי שואה וקשישים עריריים.
לא קופסאות שימורים ולא מזון יבש
אוכל חם ביתי , מבושל , מזין
אותו אוכל שהם לא יכולים לבשל לעצמם.
האוכל הזה מגיע לידיים של חיים, הניה, שמשון ועוד.
בפיקוח מלא, ב-100% שקיפות.
הנה האמת הכואבת:
111,000 ניצולי שואה חיים בישראל.
אחד מכל ארבעה - מתחת לקו העוני.
אנשים ששרדו את הגיהינום,
רועדים היום מול מקרר ריק.
40,000 מהם מקבלים פחות מ-600 ש"ח בחודש.
רק בגלל חוק מ-1953 ושנת עלייה "לא נכונה".
טעות בירוקרטית שדוחקת לפינה בני 80 ו-90.
זה קורה כאן בישראל.
ממש לידנו.
אם רק נעצור שניה ונתבונן.
81 שקלים. (פחות מקילו גלידה ב"גולדה".)
זה המחיר של שינוי מציאות.
3 ארוחות חמות ומזינות עד הבית.
מחר. לא "מתישהו".
לתרומה מאובטחת (יש גם ביט):
https://did.li/dQVgT
אני יודעת מה רוב האנשים חושבים.
האוכל הזה לא אמור להגיע מהכיס שלנו.
המדינה צריכה לדאוג להם.
וזה נכון ב1000%.
אבל האמת..
אין לנו (ולהם) זמן לחפש אשמים.
השעון שלהם לא עוצר לרגע,
והם רעבים היום.
ואם אנחנו לא נדאג להם
כל אחד כפי יכולותו
מה יהיה איתם?
אני יודעת שהרבה סקפטיים לגבי עמותות,
גם אני.
ולכן בחרתי לבוא ולראות בעיניים שלי.
לארוז, לחלק, להכיר את הפנים והסיפורים.
וכשגיליתי שגם ארז-המנכ"ל, בהתנדבות מלאה
אז ידעתי - שכל שקל הולך למטרה הקדושה הזו -
להאכיל ניצולי שואה.
אלו שאנחנו זוכרים רק בצפירה.
ושוכחים 364 ימים בשנה.
אז אם הגעת עד לכאן
תדע/י שיש בידך בחירה.
אפשר להמשיך לגלול ולהגיד "כמה עצוב",
ואפשר לעשות משהו שישנה למישהו את העולם.🙏🏼
81 ש"ח = 3 ארוחות מלאות. זה כל הסיפור.
לתרומה מאובטחת (יש גם ביט):
https://did.li/dQVgT
תודה מכל הלב.
אם תרמתם - אשמח שתשאירו תגובה
זה נותן לפוסט חשיפה ויכול להגיע לעוד עזרה.
גם שיתוף יעזור
תודה,
לינוי
