26/11/2025
אחרי שנפרק את רצועת עזה מנשק ומארגוני הטרור, האתגר האמיתי שנשאר מונח מולנו הוא דווקא בתוך מדינת ישראל. במשך שנים הצטברו כאן כמויות אדירות של נשק בלתי חוקי ביישובים רבים. כלי נשק שאמורים להיות בידיים של צבא ומשטרה הפכו לכלי משחק אצל עבריינים, חמולות אלימות ולעיתים גם אצל גורמים בעלי מניעים לאומניים. זה לא רעש רקע ולא בעיה חברתית שולית. זו תשתית של איום שביום הנכון יכולה להתעורר ולהתפוצץ בתוך העיר הישראלית הממוצעת.
המדינה ידעה הכל. היו אזהרות, היו דוחות, היו התרעות מהשטח. ועדיין משהו במערכת פשוט בחר להתעלם. ממשלות התחלפו, תקציבים זזו ממקום למקום, הרבה דיברו ומעט מדי עשו. בזמן שהשקענו את רוב האש והמאמצים כלפי בחוץ, כלפי עזה, דבר לא עצר את ההתעצמות של הפשיעה החמושה כאן בפנים. הירי בלילות הפך לשגרה, הברחות הנשק הפכו לשיטה, ההרתעה המשטרתית נשחקה והאזרחים קיבלו תחושה שאין באמת מי ששומר עליהם.
מי שחושב שהאיום הפנימי הזה קטן יותר מהאיום מעזה פשוט לא רואה את התמונה המלאה. חמאס יכול להפתיע פעם בכמה שנים. נשק בלתי חוקי בתוך המדינה יכול להפתיע בכל יום. מספיק אירוע ביטחוני גדול אחד כדי לעורר אצל גורמים מסוימים תחושת הזדמנות. היום כבר אי אפשר להבדיל תמיד בין פשע לאידאולוגיה, ולעיתים הם מתערבבים זה בזה ויוצרים כוח מסוכן יותר מכל חוליית מחבלים מעבר לגדר.
אם ישראל באמת רוצה להחזיר לעצמה שליטה וביטחון, היא חייבת לבצע כאן מהלך עמוק, לא קוסמטי ולא זמני. לא עוד מבצע של שבועיים, לא עוד הבטחת סרק. דרושה תוכנית לאומית מלאה עם אכיפה חזקה, מעצרים משמעותיים, מודיעין משותף בין כל גופי הביטחון וטיפול בכל מסלול הברחה של נשק משלב הגניבה ועד השטח. המדינה לא יכולה לאפשר מציאות שבה מי שמחזיק בנשק ארוך הוא לא חייל אלא עבריין או מישהו עם מניע לאומני.
אחרי שנשלים את פירוז עזה מנשק, נצטרך סוף סוף להתמודד עם פירוז הבית. עם פירוז של המקומות שבהם הצטברו הרובים, הרימונים והמחסניות שמסתתרים בתוך מחסנים פרטיים ומוסכים. מי שממשיך לטאטא את הנושא הזה מתחת לשטיח מסכן לא רק את הביטחון של אזרחי ישראל אלא את היציבות של המדינה כולה. האויב מעבר לגדר מסוכן, אבל האויב החמוש שנמצא בתוך הגבולות עלול להיות כאב ראש שעוד נגלה שהוא קשה בהרבה.
