11/09/2025
אלו דיברי האב במקרה העצוב עם הילדה שנפטרה,
hanuka https://www.facebook.com/share/15kKqZDdQ6/
הפוסט המקורי נמצא ב https://www.facebook.com/100045162440592/posts/1315145780000824/
אני מקבל הרבה הודעות בחודשיים וחצי האחרונים. למען האמת, אני גם מקבל הרבה טלפונים וביקורים במקום העבודה שלי. רק לאחרונה אני מתחיל קצת להבין כמה אנשים מכירים את הסיפור שלי. שלנו. של ליאן אהובתי.
מי שמכיר אותי יודע שאני בחור פשוט, לא אחד שמכירים. פשוט אדם.
והנה, על קצה המזלג מה שעברתי בזמן האחרון ומה שאני כנראה, אמשיך לעבור, לצערי.
אני לא יודע אם אתם מכירים את התחושה הזו שאתם מקבלים טלפון מהצד השני, כשאתם בהליכים משפטיים, זה רגע כזה שהלב נעצר. אתה לא יודע אם זה משהו רע או שהצד השני שוב רוצה להקניט אותך. ואתה מתלבט מה לעשות. אז אתה שולח הודעה ומחכה עם דופק מהיר לקבל תשובה של "מה קרה".
לצערי קיבלתי הודעה שכלב נשך את הבת שלי. אני לא זוכר מאותו רגע בדיוק מה עשיתי אני רק יודע שאיכשהו הצלחתי לנהוג ברחובות חיפה ולהגיע לבית החולים בריצה. הגוף שלי לקח אותי לבד והראש שלי התפוצץ מפחד. החזקתי את עצמי נושם רק כי הרגשתי שאני תכף רואה את הבת שלי, את ליאן שלי, עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות ושתי השיניים שלה. אולי היא תבכה ויכאב לה ולא הבאתי לה שום דבר כי רצתי כל כך מהר.
תוך כדי שאני רץ אני שומע לחשושים על ילדה שמתה, ואני לא מבין מה קורה מסביבי. כשאני מגיע למיון בית החולים אני מובל לדלת סגורה. כשהיא נפתחת, אני מבחין בנוכחות של מלא שוטרים ואני בסך הכל מחכה לשמוע בכי, כמו ביום שהיא נולדה, בכי שיגיד לי שהיא חיה והשמועות שהיא מתה, אינן נכונות. איך יכול להיות שאנשים זרים יודעים יותר טוב ממני?!
זה מרגיש לי כמו נצח ואז אני שומע בכי, אני אפילו לא יודע של מי, עד שאני מבין שזה הבכי שלי. הבת שלי נחבלה בראש. הבת שלי איננה בין החיים. אני לא מרגיש כלום. אני נופל על הרצפה ומרימים אותי. אני לא מבין מה קורה. עורכת הדין שלי לידי, היא הספיקה להגיע והיא מרימה אותי מהרצפה ומחזיקה אותי שאעשה את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. להפרד מהבת שלי, ולא לכמה ימים. אלא לנצח. ואני לא נושם. ואני אומר לליאן, לפנים היפות שלה, שלא הייתה עליהן ולו שריטה אחת, כמה אני אוהב אותה, כמה היא יפה, כמה היא מתוקה וכמה היא תהיה חסרה לאבא שלה שאוהב אותה ולא יפסיק לחשוב עליה לרגע. היא נלקחת ואני נאלץ לצאת לשבת בחוץ עד שיקראו לי.
אזעקה של טילים צורמת לי באוזן, אני מובל למרחב מוגן, עם מלא שוטרים ורופאים ואני לא מצליח לקלוט מה קרה פה עכשיו ואני חושב על זה שיום שישי היום ומחר, זה היום שלי עם ליאן ואני מתרגש לקחת אותה, אבל אז אני מבין שאני לא יכול לקחת אותה יותר. אני לא מעכל.
אחרי שעה שלמה של נצח, שאני לא יודע אם אני עומד ואיך בכלל, אני יוצא החוצה, מתיישב על ספסל. אמא של ליאן נמצאת לידי ואני לא מסוגל אפילו להסתכל עליה. היא לא פונה אליי. היא לא מדברת איתי. היא רק מבקשת ללכת כל הזמן הביתה לנקות את הבית. אני מתעצבן בלב, כי מה יש לך ללכת ולאן, הבת שלך כאן. אני מלווה בחברה טובה ואנחנו מקבלים אחרי כשעה את תעודת הקבורה. זהו. אני צריך לקבור את הבת שלי.
השעה כבר מאוחרת ואני יוצא מבית החולים. אני נזכר באובדן של אמא שלי, שנפטרה זכרונה לברכה. אמא שלי. הבת שלי. אני מרגיש כמו איוב. אני לא יודע מה זה המכות האלה שנופלות עליי ואני אומלל. בוכה. לא מבין. לא בא לי לשתות. לא בא לי לאכול. בא לי ללכת לשכב ליד ליאן ולחבק אותה ולישון איתה לנצח.
היומיים הבאים עוברים עליי לא פחות מגהנום. אנשים מגיעים למרות שהשבעה בכלל לא התחילה ושואלים אותי המון שאלות. אני בקושי ישן בלילה ומתעורר בסיוטים ואני פתאום מבין שאני באמת לא יודע מה קרה לבת שלי. ננשכה? איפה? בראש? אני מנסה לשחזר את המפגש שלי עם אמא של ליאן בבית החולים. היא דיברה איתי? היא התנצלה? היא אמרה משהו? היא סיפרה? אני נזכר שהיא אומרת משהו על לחמניה שהיא נתנה לילדה על הרצפה וגם לכלב. אני נזכר שאמא שלה ביקשה ממני לנחם אותה ואני על אוטומט, כמו בן אדם, מנחם אותה. אבל מי ינחם אותי?
במהלך השבת, אני מבין שצריך לקיים הלוויה אבל אני לא מסוגל לבצע שום פעולה. עורכת הדין שלי מבררת איך מבצעים את הפעולות ואני פועל על אוטומט.
אני שומע שאין לי אפשרות לקבוע הלוויה ליום ראשון כי הבת שלי לא נמצאת בבית החולים רמב"ם אלא באבו כביר בנתיחה. מידע שלא נמסר לי על ידי בית החולים ולא על ידי אמא של ליאן. אני לא מבין מה קורה ואין לי את מי לשאול.
אני מחכה שתצא השבת ואני מיד נגש עם עורכת הדין שלי לתחנת המשטרה. אני ממתין ורועד בקבלה. מקבל אותי החוקר והוא מסרב לתת לי מידע. הוא אומר שהילדה נמצאת בבית החולים רמב"ם ושהם, כמשטרת ישראל, לא מעוניינים לבצע נתיחה. שהם לא מעוניינים לחקור את האמא בכלל. הוא לא מסביר למה. אני מבקש נתיחה. הם מפנים אותי לבית משפט. אני מרגיש גמור.
בשבעה מגיעים אנשים, אני לא לבד לרגע. פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים. כולם באים לתמוך בי והלב שלי לא פועם טוב, אני רוצה את הבת שלי, להתגאות בה ולהראות לכולם איזה ילדה מתוקה נולדה לי וכמה אני אוהב אותה, אבל אין לי כלום מזה, חוץ מתמונות והרבה דמעות וכאב.
אני שומע שמועות ואני פתאום קורא כתבה על כך שאמא של ליאן התקלחה והשאירה אותה ללא השגחה. זה גורם לי להזכר בימי הזעם של אמא של ליאן, ואני נזכר בהודעות שהייתי מקבל מהבת שלה הגדולה על אלימות קשה של אמא שלה כלפיה ואני מבוהל. השיערות סומרות לי. אני מפחד. החשדות מתחזקים לי. קרה משהו אחר לבת שלי והיא לא ננשכה על ידי הכלב?
גם הוטרינר העירוני שלכד את הכלב מתוך הבית של אמא של ליאן מגיע לנחם אותי בשבעה. הוא מספר לי שהוא בעצמו ביקש להגיע לתחנת המשטרה למסור עדות כי הוא הראשון שפגש את הכלב אחרי האירוע הנוראי הזה. הוא מספר לי שלא ראה דם על הכלב בכלל. גם לא בתוך הפה. שהוא ממש ביקש להגיד את זה במשטרה אבל לא זומן. עד היום הוא לא זומן.
ביום ראשון בבוקר, יום הלוויה אני מגיע למשרדי חברת קדישא. הם קובעים את הלוויה לשעה 12. ואז הם מבקשים לדחות את השעה ל16:00 כי במחשבים מסומן שהילדה שלי נמצאת באבו כביר ונסיעה למרכז וחזרה, ארוכה יותר מנסיעה לבית החולים רמב"ם ועד 12:00 לא יספיקו. אחרי כמה שיחות טלפון לבית החולים, נמסר שמדובר בטעות במערכת והילדה ברמב"ם. ההלוויה נקבעה לשעה 16:00.
אני מתרכז בקושי של לקבור תינוקת כל כך קטנה, את התינוקת היחידה שלי, שהייתה לי, על איך שמים גוף כזה קטן בקבר ועל זה שהיא תכף תישאר ממש לבד ואני רועד, אני לא מצליח לקלוט בכלל מה שנאמר לי מבית החולים רמב"ם ומה שנאמר לי על ידי חברת קדישא.
על ההתעללות הנפשית והרגשית שעברתי בהלוויה, אני מעדיף כבר לא לשתף. זה קשה מנשוא. בסוף, הילדה שלי נקברה וקראתי עליה קדיש. החברים והמשפחה אמרו שהיה מאוד מרגש וששמעו אותי למרחקים. זעקתי את הכאב שלי לשמיים, כי מה כבר נשאר לי עכשיו?
אמא של ליאן לא השתתפה בהוצאות הלוויה. היא גם לא השתתפה בהוצאות המצבה. לא התייחסתי לזה מאחר והעדפתי להתעסק במה אני יכול לעשות עבור הבת שלי. אני ביקשתי להכין את המצבה הכי יפה, הכי מיוחדת בשבילה. אני אוהב אותך ליאן, אני רוצה את הכי טוב בשבילך, גם אם את כבר לא פה איתי. ואני עובר על דוגמאות. ואני שולח לאמא של ליאן להתייעצות אני שולח לה דוגמאות של כיתוב. וכל מה שהיא בוחרת זה 2 פסוקים מחוברים מתהילים. אני מסכים מיד כמובן. היא דורשת שאסיר את שמה מהמצבה כאמא של ליאן. אני לא מבין למה. בסוף היא מאשרת את המצבה. איש המצבות מתקין את המצבה, על פי דת, כמו שצריך, כמה ימים לפני כדי שהכל יהיה מוכן ל- 30 של ליאני שלי. אני מקבל הודעות נאצה. אני מתעלם. אין לי ברירה.
את החומר הרפואי ממד"א ומבית החולים רמב"ם קיבלתי אחרי כ-3 שבועות. אם לפני כן הייתי מוטרד, עכשיו עוד יותר. בחומר הרפואי של מד"א היה כתוב כי הבת שלי נהרגה מחבלה קהה, חתך. לא היה כתוב שום דבר על נשיכה של כלב. גם במסמכים של בית החולים רמב"ם, היה כתוב שנהרגה מאיבוד דם, בשל נשיכה של כלב אבל בתיאור הפציעות, תיארו "פצעי נשיכה" על הקרקרפת וכתבו שהיו סימני נשיכה מסביב לעין השמאלית.. ואני... אני ראיתי את הבת שלי שוכבת מתה על המיטה. מראה שלא אשכח לעולם. לא היו לה סימני נשיכה על הפנים בכלל. אני מוכן להשבע בכך. אבא יודע.
התמונות הרשלניות שקיבלתי מבית החולים שצילמו אך ורק את הגולגולת של הבת שלי, לא הראו כלל סימני נשיכה אלא שברים בגולגולת וחתך עמוק בצורת חצי ירח מעל האוזן השמאלית שלה.
עם כל סימני השאלה האלה הגשתי בקשה לבית משפט שלום בקריות להוצאת גופת הבת שלי לנתיחה, נתיחה שאני מרגיש ויודע שתוציא את האמת החוצה – הבת שלי לא ננשכה על ידי הכלב.
לצערי השופט בבית משפט שלום דוחה את הבקשה שלי, בעיקר על סמך טענות המשטרה על כך שביצעו פעולות חקירה וכן שיש הסבר "מניח את הדעת" למה הכלב יצא לבן וללא טיפת דם עליו. כך גם נשען השופט על טענות המשטרה שביום המוות של הבת שלי, עוד בבית החולים, יצרו קשר ממשטרת ישראל – קצין החקירה בעצמו – למכון הלאומי לרפואה משפטית לבדוק את הצורך בנתיחה – ונמסר להם על ידי רופא כונן מהמכון כי אין צורך בנתיחה.
אני מגלה מפסק הדין שבביתה של אמא של ליאן, לא נצפה דם. רק מחוץ לדירה. אני גם מגלה שהיא הספיקה לצאת מהבית עם ילדה קטנה מדממת על הידיים, מפרפרת בין חיים למוות, או אולי כבר מתה? ונועלת את הדלת בקור רוח. זה מצמרר אותי.
אני מחליט לא לוותר. אני את האמת רוצה לדעת. אני הבטחתי לבת שלי את זה.
אני מגיש עתירה לבג"צ. אני לא מוותר. אני נלחם על האמת. אין שום דבר שקושר את הכלב לבת שלי. שום דבר. לא דם. לא רוק. לא בדיקה פורנזית אחת. כלום. רק הגרסא של האישה – לה אני לא מאמין למילה, ותסלחו לי, אין לי שום סיבה להאמין לה ולו למילה אחת שיוצאת לה מהפה. אישה שלא הביעה חרטה בפניי ולו פעם אחת. לא הסתכלה לי בעיניים וביקשה סליחה. אני מבין שהיא איבדה את הבת שלה גם, אבל זה קרה במשמרת שלה. זה קרה בבית שלה. ולי מגיע לדעת את האמת. ולא ממנה. מבדיקה פורנזית רפואית אמיתית אובייקטיבית.
אני נדחה בבג"צ בשל תקנות שמאפשרות לבג"צ לא להתערב בנושאים מסויימים. אני נחנק. אבל אני מגלה מפסק הדין, שמשטרת ישראל סילפה את המידע ושפסק הדין של בית משפט שלום נשען על מידע שקרי שנמסר על ידי משטרת ישראל – הכונן התורן מהמכון הלאומי לרפואה משפטית, מעולם לא מסר לאף קצין חקירה שאין צורך בקיום הנתיחה. ההיפך הוא הנכון, הכונן מסר שבמקרים כאלה יש להביא את הגופה לנתיחה, לכל הפחות לבדיקת הממצאים.
בכל זאת, מדובר במוות לא טבעי של תינוקת קטנטנה. מי היה בזירה?! הכלב. התינוקת. האמא. הכלב אמר את שלו – הוא נקי וצח ושום דבר לא קושר אותו למקרה. התינוקת שלי כבר לא תלמד לדבר. היא לא תגיד אבא לעולם אבל גם את האמת היא לא יכולה לומר במילים. היא רק יכולה למסור. בנתיחה. הגוף שלה יכול לדבר במקומה. והאמא?... לאלוהים הפתרונים.
והמשטרה, שלאורך כל הדרך מסתירה ממני את המידע, משקרת, מעכבת את סגירת תיק החקירה כדי שלא אשים ידיי על החומרים - למה? מה אגלה שכל כך מפחיד אותם?? למה הם מתנגדים כל כך לביצוע פעולת נתיחה שהיא פעולת חקירה נדרשת במקרים כאלה?? הרי המשטרה היא זו שדורשת בדרך כלל במקרים כאלה ביצוע נתיחה ומשפחות הן אלה שמתנגדות, כל אחת מסיבותיה שלה, אז מה ההתנגדות העזה?? למה המשטרה עומדים על רגליים אחוריות?
המילים רבות, רבות משאוכל אי פעם לכתוב. אבל אני לא רוצה לעייף אף אחד. אני רוצה שתבינו אותי ותעזרו לי. אז אני מקווה שקצת קיבלתם אור על מי אני ומה אני עובר כבר חודשיים וחצי. אני לא ישן. אני לא אוכל. אני עובד על אוטומט כדי להתפרנס ושאוכל לשלם על האמצעים הנדרשים לי כדי להגיע לחקר האמת.
אני לא אנוח. לא אשקוט ולא אעצור עד שאני אגלה מה קרה לך ליאן. עד יומי האחרון. זו משימתי. כי התפקיד שלי כאבא, מהיום שנולדת זה לדאוג לך. ואת לעולם לא תמותי בלב שלי.
אני רוצה להודות לכולם על התמיכה. על החיבוק. גם הוירטואלי. לא פשוט לי לקרוא תגובות קשות עליי כ"גרוש" או "נקמן". אני לא גרוש ממנה. אני לא נוקם בה. אני עושה את מה שכל הורה היה עושה במידה והיה, חלילה, במקומי.
תארו לכם שהילד שלכם היה נהרג בצורה כזו מסתורית בגן הילדים, בגן המשחקים, בבית הספר, כשהוא אצל חבר. לא הייתם רוצים לדעת מה קרה? ואם היו מסתירים את זה מכם? שלא נדבר על הורים גרושים , פרודים.... לא הייתם דורשים לדעת מה קרה? הייתם יושבים "בשקט" ומתאבלים עם עצמכם? התשובה היא לא. הייתם נלחמים. כי אין דרך אחרת.
כאן הייתי אני. אב שכול לילדה שאיננה ולא תשוב. אבל את האמת לא יקברו איתה. האמת תצא החוצה. היום, מחר, היא תצא. וכשהיא תצא, אני אוכל להתאבל.
אני מבקש מכם – עזרו לי במאבק. שתפו את הסיפור, תתמכו בי, זה מחמם את לבי. תעמדו איתי, תתרמו ככל יכולתכם כדי שאוכל להמשיך להילחם בבית המשפט, בחקירות, עד שהאמת תיחשף.
צדק לליאן ז"ל.
