25/05/2025
קרה לי הבוקר משהו לא נעים.
משהו שמחייב את ההתייחסות שלנו.
זה יכול להשפיע על הנכדים שלכם, עליכם, על כל מי שבעתיד ייקרא לעצמו “גולש באינטרנט”.
מה קרה לי, אתם שואלים? אז ככה:
הגעתי לבית הקפה השכונתי – הריטואל הקבוע של הבוקר שלי.
רק אני, הקפה שלי, עובר על מיילים ווואטסאפ, מתחיל את היום.
ופתאום – אין אינטרנט בטלפון.
גם לא בבית הקפה.
אמרתי לעצמי, “סבבה, לא נורא, אשב ואכתוב כמה דברים, אכין את הפוסט היומי, אטפל במה שצריך.”
אבל אז, בלי לשים לב, הדופמין התחיל לעבוד.
תחושת אי־שקט מוזרה.
תגובה לא רציונלית, שלא ברור מאיפה הגיעה.
מה זה?
מה לא בסדר איתי?
ישנתי טוב.
אכלתי, שתיתי.
היה לי סוף שבוע נהדר.
כלום לא היה אמור להפריע לי.
חיכיתי ליום ראשון כדי להתחיל את השבוע כמו קומנדו.
אני יושב בבית הקפה, וברגעים אלו ממש – אפילו בזמן שאני כותב את המילים האלה – משהו בי לא שקט.
מה זה, התקף חרדה?
נו באמת, מי לא חווה איזה רגע של חרדה קטנה? זה קורה לכולם, לא?
אבל לא, זה לא זה.
נכנסתי לוואטסאפ, מנסה להתעדכן – ושוב, אין רשת.
ואז זה הכה בי: ההתמכרות.
ההתמכרות הסמויה.
הבלתי־נראית.
אבל העוצמתית ביותר – המסך.
המסך הזה, שבניתי עליו קריירה – פתאום לא כאן, וזו הבעיה האמיתית שלי.
צוקרברג, ה“מתחכם” הזה, ידע על מה הוא מדבר כשהצהיר שהמטרה הכי גדולה שלו היא לחבר בין אנשים.
איזה חיבור, ואיזו תלות הוא יצר בנו!
ניסיתי להירגע.
שתיתי מים.
קניתי קפה קר.
אמרתי לעצמי – “אכנס לוורד, סבבה.”
זה לא קאנבה ולא קאנבה AI, שמנפיקים לי מסמכים בלחיצת כפתור.
נכנסתי לוורד, ומה אני מגלה?
הכול נראה מיושן.
צריך לשמור כל רגע.
אין שמירה אוטומטית.
מה, אנחנו בשנות האלפיים?
כל כמה דקות אני בודק בחרדה שהמסמך לא יימחק לי.
והלחץ הזה רק הולך וגובר.
אם חשבתי שצוקרברג “מניאק”, הרי שקאנבה גרמה לי להתמכר אפילו יותר – כי היא לימדה אותי לסמוך על כך שתמיד יהיה מי שישמור לי, שיהיה פה בשבילי.
והנה, ברגע שעזבתי אותה – כל כפתורי אי האמון נדלקים.
את לא תכניעי אותי, גברת קאנבה!
כרגע אני ממשיך עם הוורד הישן והמנותק מהרשת – שיתפוצץ!
ממשיך לכתוב את הפוסט.
כותב וכותב.
ובינתיים, הקול הפנימי שלי מתנשא:
“עזוב, אין צורך לדייק, הרי עוד רגע קלוד (או כל בינה מלאכותית אחרת) תתקן לי הכול ותנסח מחדש כמו שצריך.”
רגע, למה אני ככה?
שנים אני מרצה על כך שהתוכן הוא המלך – ופתאום התוכן שלי מוזנח, לא מדויק, כאילו אני סומך על המכונה שתסדר לי אותו?
איפה אני?
איפה המקוריות שלי?
איפה אבי סנטו?
לא נכנעתי.
ישבתי וכתבתי בעצמי.
טוב, אחרי שלוש דקות נכנעתי – ועכשיו אני כאן, מחכה שהרשת תחזור כדי שאוכל לתת למכונה הזו, הבינה המלאכותית, לעשות את כל מה שצריך:
לתקן לי את ההגהה.
לסכם לי את המאמר.
לבדוק שהוא עומד בתקנים של מטא.
שלא עובר על שום מדיניות.
לקצר אותו לרשתות החברתיות.
לגזור ממנו פרומפטים.
ולתכנן איתי הפצה.
אולי גם אשלח אותו לצ’אט GPT, שידמה לי אותו לפסיכולוג ויגיד לי איזה כפתורים הטקסט הזה לוחץ אצל הקוראים – אולי לשכנע אותם לרכוש ממני חבילת ייעוץ.
ואולי סתם כדי להבין מה זה עושה להם.
או שאשאל את ג’מיני, המתחרה הכי טוב, איזה מטא-תגים הכי מדויקים למאמר כדי שיפיץ אותו בצורה מקסימלית.
ואולי בכלל, כל מה שאמרתי עכשיו – אכניס לתוך סוכן AI, שבפעם הבאה יעשה את הכול לבד.
אז כן, חזרה הרשת.
שלחתי את הפוסט שלי עם כל המשימות האלה.
ואני בטוח שזה ייצא מרהיב, טכנולוגי, יפה.
כמה כסף חסכתי פה?
גרפיקאי, יוצר תוכן, מתכנת – אולי אלף ש”ח.
אבל מה הפסדתי באמת?
מטען רגשי שבוזבז לי בגלל פלאי הטכנולוגיה.
עיכוב בלו”ז.
ובעיקר – ההבנה שאנחנו תלויים במכונות, באלגוריתמים, ובחיפוש אחרי הקל והיעיל במקום הקשה, אבל המתגמל.
הנה, אני מסיים לכתוב את המאמר.
אין לי שום כוונה לעשות עליו הגהה לבד.
ולמרות זאת, יש כאן כמה עקרונות בסיסיים שלא נעלמים:
הרעיון שלי.
היצירתיות.
הדרך שבה כתבתי.
והאותנטיות – את זה, המכונה לא יכולה לייצר.
מה אתם חושבים?
יאללה, אני הולך.
רק אל תשכחו:
Shift + Save!
