01/11/2025
דמויות ונשים / עומר ולדמן
היו לי מורות לא טובות לספרות בנעוריי.
אם לדייק, הייתה לי מורה אחת נפלאה, עליזה וסרמן. שלומית נבון, לפניה, גם כן הייתה בסדר. כל השאר היו מקור צער, טיפשות או שניהם.
אני יודע שאני לא אמור לדבר ככה, בגילי, במצבי. אבל אני מרגיש צורך להאשים מישהו, להשליך משהו על מישהו, והן ממילא לא יקראו את זה. אני רוצה להצטדק, לומר: עד ליאורה אהבתי רק בנות שלא הכרתי, שמראש עשיתי מהן דמויות ספרותיות. לא הייתה לי הכנה. לא לימדו אותי איפה עובר הגבול. אבל להצטדק בפני מי? למה עכשיו? על מה?
התקווה הגדולה שלי באותן שנים הייתה להכיר אנשים מרחוק, מזרוּת, ולגלות שהם קרובים לי. דרך מילים, דרך מסך. בגיל 12 גיליתי פורומים ובלוגים. זאת דרך די מוזרה להכיר את העולם: אתה משקיע את מיטב שעותיך בקבוצת עניין, אבל העניין שלך לא נמצא בנושא הקבוצה אלא במי שנמצא בה. למשל פורום קורין אלאל: בגיל 12 רציתי להכיר בנות 15 שלא היו סגורות על הזהות המינית שלהן, שיאמצו אותי כמו האחות הגדולה שרציתי תמיד, ומצאתי אותן שם, בלי להכיר את רוב השירים של קורין אלאל. הערצתי אז מישהי מהפורום שצבעה את השיער באדום, אושפזה לא פעם ועברה מנערה לנערה. היום היא נשואה לגבר, אם לשתיים, אחות במקצועה. כל מה שאמרה לי לשמוע – שמעתי. כל מה שאמרה לקרוא – קראתי. בנוגע לקריאה זה לא היה קשה, כי היא המליצה לי רק על ספר אחד שהיה לה אורים ותומים: "הִנה אני מתחילה" של יהודית קציר.
לא היה בעולם הזה טקסט – ספר תהילים, הנחיות בש"ג, תרסיס לשירותים, דברים שכתבתי – שקראתי פעמים רבות יותר מהספר "הִנה אני מתחילה". גם לא יהיה. לא הייתה לי מורה דומיננטית יותר לספרות מריבי שנהר, הגיבורה והמספרת, שהספר מתחלק בין יומן שהתחילה לכתוב בגיל 14 ובין מחשבותיה מגיל 38.
לכאורה מספיקה עלילת הרומן הבסיסית כדי להבין למה יכולתי להיפגע ממנו: בת 14 נכנסת למערכת יחסים עם מורתה לספרות, אישה נשואה בת 27, שנמשכת שנים עד התגלותה. "סצנת הספרות בישראל היא עת דוֹדים", אמר לי פעם ידיד שנון. "חצי ממנה היו עם ראש פתוח ונהיו דודים בגיל ארבעים בערך, החצי השני נולדו דודים". ובאמת, אחרי שהספר יצא הזהירו מבקרים וצדקנים שכתבו עליו משני תרחישים: עידוד לפדופיליה ועידוד להומוסקסואליות בגיל צעיר. השמרנים חששו שקוראים, בעיקר קוראות, יזדהו עם ריבי שנהר ויימשכו אל מושאי משיכתה. הבעיה שלי הייתה שנמשכתי אל ריבי שנהר.
חיפשתי את ריבי שנהר בכל מקום. נערה ממושקפת, רגשנית, תכולת עיניים, אוהבת ספרות בכל ליבה. מעט חבוטה מהחיים, ובכל זאת בת טובים גמורה. כמו בכל התאהבות, התעלמתי מנורות האזהרה שהבהבו לי סביבה. אני לא מדבר על הקשר עם המורה: בגיל 12 חשבתי שנערה בת 14 יכולה לעשות הכול, אפילו לתת למורה שלה ללקק לה ריבת תות מאותו המקום (זה כתוב שם). אני מדבר על בעיות בעיצוב הדמות של ריבי. באופן דומה לעיוורון שלי סביב מערכת היחסים הזאת, סביב מערכות יחסים בכלל, נטיתי אז לכתוב בלשון שהייתה נפוחה ועילגת בו בזמן. לכן נראָה לי הגיוני שבת 14 תכתוב צירופים כמו "מכמורת של מילים" או "הים מהבהב כמו מורְס".
אבל זה לא היה רק אוצר המילים, אלא התובנות המנטליות שעלו מהלשון. לא תשכנעו אותי שילדה בת 14, גם אם יש לה ניסיון חיים, תכתוב משפט כגון "גם אני מרגישה בתוכי את הסערות ואת הסתירות, ובעיקר את ההשתוקקות העזה למה שעוד אין לו שֵׁם, שאולי הוא הטבע ואולי הוא האהבה ואולי הוא אלוהים ואולי הוא החיים בעצמם". גם אני הרגשתי ככה אז, בסדר. גם אחרים. אבל בהתנסחות הזאת? לא תשכנע אותי גם העצה של המורה, מיכאלה ברג, לריבי, שהיא צריכה להיגמל מ"הזהבים של הלשון". גם לא התירוץ של העורך, מנחם פרי, באחרית הדבר, שלכאורה אי אפשר לקבוע אם באמת לפנינו יומן של בת 14 או עיבוד של המספרת בגיל 38. יהודית קציר התרשלה בעיצוב של ריבי. וזו רשלנות ממדרגה ראשונה. כי היא גרמה לי, בגיל פריך, להאמין שאולי יש נערה שחושבת ככה, כמוני, ומביעה את זה טוב יותר ממני. שיש לאן לשאוף. שיש למי לכוון את האהבה. במקום להבין שכל הספר הזה כל כך לא אמין, כל כך בלתי אפשרי, עד שאין לראות בו אלא משל לדברים שאנחנו מונעים מעצמנו בהיותנו אנשים מן היישוב.
או במקום להבין שזה בסך הכול ספר. ספר אפשר לסגור. ספר צריך לסגור גם, בסוף.
ספר, כמובן, יכול להציב גם עבר והווה על אותו המישור. היו תובנות של ריבי, תובנות ששבו את ליבי, שלכאורה דיברו גם מתוכי. כמו "נדמה לי שכל שיר שאני כותבת הוא האחרון, ואני צריכה להכניס לתוכו הכול־הכול, כמו מכתב התאבדות". או, בווריאציה מעוותת לתומאס מאן, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". אבל תובנות כאלה יכולות להתגבש, להתייפות, רק לאחר מעשה. רק בדיעבד. במרחק שספרות מאפשרת מהחיים, שאף על פי כן מציע אשליה של נגיעה בהווה. בספרות מה שמביא אותך לכתוב שיר עוד חי בך בשעת הכתיבה, אבל בחיים הוא כבר מתחיל למות. כי אילו היה מתממש כל־כולו, אילו נראתה לו סיבה להתמשך, לא היה הופך לספרות.
ולהבדיל, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". משפט איום ונורא. משפט ששבר לי את הלב כל כך הרבה פעמים בגיל ההתבגרות. כי באמת האמנתי בו. מצד אחד, בחיים בכלל, במה שנוגע לאחרים, אין הבטחה שהמשפט הזה יתממש. מצד אחר, בחיים שלי הוא נכון לגמרי. מי שבא אליי במילות אהבה, גם אם אני יודע שהן צבועות, כמעט תמיד אני שלוֹ. הרבה כבר ניצלו אותי בגלל זה. גם בזה אני מאשים את ריבי שנהר. אותה ואת המחסור הארוך במישהו שיראה לי אהבה בשנים האלה. אפילו שעכשיו אני מגלה כמה הייתי אז אהוב בדרכים לא רומנטיות.
אבל במישור הספרות זה משפט מלא תקווה. עובדה: אני רוצה להעלות ממעבה הזיכרון את חברתי ליאורה שמאסה בי לפני שנים, שכמעט אין לה עניין בי בהווה. אני שולף שברי פרטים על נעוריה, על בני זוגה, על רצונות שהיו לה פעם. אף שסלדה מזה תמיד, שנזקקה לפרטיות. וכל זה כדי לכתוב לה: חצי חיים אני חוזר בגבולות הספרות למשהו שפתחת בי. את חשובה לי. גם אם אני כבר לא מכיר אותך בכלל. ולכן לא נדבר על זה בחיים. ורק מתוקף האמונה שלי במה שכתבתי עכשיו אני יכול להרגיש כאן, בזמן שאני כותב, שמתחת לטינה ולמרחק, בין שליאורה תהיה בחו"ל ובין שתחזור לרמת גן, ברגע ההוא האחד, שיהיה כאן בינינו, היא תאהב אותי גם. ואף על פי שלא אדע על זה, המחשבה שזה יכול לקרות מנחמת אותי. זאת מחשבה שהשאירה בי ריבי שנהר.
ליאורה לא הייתה ריבי שנהר. ראשית, יש לה עיניים חומות, וזה חשוב לענייננו. שנית, ריבי אהבה ספרות ונשים ודמויות סמכותיות, וליאורה העדיפה מדעים מדויקים ובנים באזור גילנו. שלישית, ליאורה הייתה מצחיקה ומרחפת, ריבי לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות. רביעית, ליאורה הייתה חברה של מישהי שהלבשתי עליה את תסביך ריבי שנהר. שהתאבססתי עליה כמעט כל כיתה י'. בהתחלה אפילו ראיתי בליאורה דרך להגיע לאותה מישהי, שלא העזתי להחליף איתה מילה שפויה. לכן לא היה חשש שארגיש משהו דומה גם כלפיה. ובאמת לא הרגשתי. סתם פתאום, ביום אחד, בתחילת כיתה י"א, הבנתי שאני מאוהב בה. פשוט במי שהיא. כמה פחד. ועיקר הפחד לא היה לומר לה שאני מאוהב בה, היא הרי הרגישה, אלא לומר לה שאני רוצה לחיות. ורק אז הבנתי שמעולם לא הכלתי בתוכי אהבה חוץ מלדמויות ספרותיות.
אני רוצה רגע לכתוב גם בשבחה של ריבי. כל ספר שהמליצה עליו, כל סרט שהזכירה – הלכתי וצרכתי. לרוב אין לי כוח להשכלה תרבותית מסודרת. אני הולך אחרי מה שמושך אותי. אבל כאן הייתי תלמיד צייתן. וגם האמונה שאפשר להיות מוזר, מחוץ למעגל, ועדיין להיאהב, להיראות, לבלוע מישהו מאהבה ולהיבלע בו. האמונה שאהבה תבוא. גם את כל זה קיבלתי מריבי, וגם עצב, כי היה בהבניית הדמות שלה עוד צד שלא הובלט: מה בנוגע למי שרצה אותה, שראה אותה בכיתה וחשב שהיא דווקא מיוחדת – אבל היא בכלל לא ראתה אותו בגלל המבט אל החוץ, אל מיכאלה? הזווית הזאת בספר, שהגעתי אליה רק אחרי עשרים או שלושים קריאות, הרחיקה מעט ביני ובין ריבי. פתאום הזדקרו לעיניי המשפטים המזלזלים שאליהם צמצמה את בני גילה. כשבכל זאת נעתרה להתנסות באחד מהם, היא בחרה באבשלום. אבשלום היפה, הגברי, היתום. ואני, אני אין בי שום אבשלום. אני רק עומר. אני דומה לה. איך הייתה רואה אותי? האם הייתה רואה?
ומה קורה למי שלא לומד, כמו ריבי שנהר, להתיישר, לחיות עם בן גילה, להביא שתי בנות, להוציא שני ספרים, לחייך לסמכות, להסתדר עם מסגרות? למה מיכאלה קיבלה רק בן אוטיסט וגלות וסרטן ומוות בגיל חמישים? האם זה לֶקח טוב שלמדתי מריבי, להבין שכדאי להתיישר, לפחות מבחוץ? האם היא בכל זאת היטיבה איתי?
הארכתי כי רציתי להבהיר את המלכוד: השוויתי כל נערה שראיתי לריבי שנהר. או למה שהדליק אותי בה. מי שנראתה קרובה לריבי הייתה רק מושא הידלקות, מושא לאובססיה, כי הייתי משוכנע שלא תרצה אותי. שתרצה איזה אבשלום או מיכאלה. אבל מי שלא נראתה לי קרובה לריבי – לא עניינה אותי. ואז באה ליאורה. באה משיכה אל המציאוּת. והייתי לא מוכן. לא הייתי מוכן.
לימים שאלתי את עצמי אם רק בגלל זה, בגלל התאונה הזאת עם ליאורה, התחלתי רק בגיל 17 לצאת עם בנות. אפילו שלא ממש רציתי אותן באמת, כי רציתי את ליאורה, אבל פתאום הבנתי שצריך לחיות. אני חושב שהתשובה היא כן. אבל זה לא קשור רק לליאורה או לריבי, אלא לקריאה מדרדרת אחרת: ליום הולדתי ה־17 קיבלתי מתנה, כל כתבי חנוך לוין. קראתי הכול בקיץ אחד. והקריאה הדחוסה, במחשבה של בן 17, גרמה לי להאמין שרוב האנשים נמצאים בקשרי פשרה. שמעטים זוכים לאהבה ממי שהם רוצים. ושאני לא יוצא מהכלל הזה. אם יצאתי מהמחשבה הזאת אחרי שנה בערך, זה כנראה בגלל אחת משתיים: או שאני באמת אופטימי, או שכמעט כל אמת של מתבגרים היא אמת לשעתה.
אבל מהרצון להיקרא, בכל אופן, לא נגמלתי. שיקראו אותי וגם שיקראו לי. שיגידו לי: אני רואה אותך מרחוק. שיגידו: בוא נקום ונלך. בוא נקום מתוך עצמנו ונלך.
אני כבר לא יודע אם כל כך בקלות הייתי קם עכשיו. אבל אני רוצה להיקרא. ועוד לא מצאתי דרך אחרת לבקש חוץ ממילים. לכן אני תקוע בספרות.
***
המשך הזיכרון המתוק-מריר הזה של עומר ולדמן מחכה לכם באתר הבה להבא, שם הגיליון זמין כמו תמיד להורדה חינם ולקריאה עכשיו. אבל אין ספק שריבי שנהר הייתה בוחרת לעשות מנוי ולקבל עותק פיזי עד הבית, עותק שהייתה מרעיפה עליו נשיקות ודמעות ומייבשת בו פרחים. תהיו יותר כמו ריבי שנהר! הצטרפו למאות המנויים החינמיים שלנו והבטיחו לעצמכם שיברונות לב והתרמומיות נפש: https://www.havalehaba.co.il/
