14/09/2025
כותב בלוגר הספרים שניר פלג: "... העובדה שקבוצה של כותבות וכותבים יהודים, חלקם מהשורה הראשונה של הספרות המקומית, בוחרת דווקא עכשיו להרים קול שלא מתיישר עם התכתיבים של נוקשות ונקמה, היא משמעותית בפני עצמה. זהו אקט של אמונה עיקשת בכך שהמרחב האפור עדיין קיים, ושאפשר להמשיך לחשוב דרכו על העתיד.
"קריאת הספר לא מציעה פתרונות ולא מבטיחה נחמה. היא מציעה עדות אחרת: שגם בעומק המשבר, בתוך ימים של פחד וברזל, עדיין יש מי שבוחרים לא להתפכח. לא להיכנע לציניות, לא למחוק את האפשרות של תקווה".
תודה חמה, שניר!
במקום להתפכח
הוצאת פטל
132 עמודים
ה7.10 זעזע את כולנו, אין אחד כאן שלא יצא מהאירוע הזה אדם אחר, אין אחד כזה, בטח לא מישהו שאני מכיר. כולנו השתנינו, עברנו תהליך פנימי עמוק, פנימי ומחשבתי, כזה שגורם לנו לחשוב על האמונות שלנו, על התפיסות שלנו, על החברה שלנו. תמיד שואלים אותי "איך אתה לא ימני אחרי דבר כזה?" "איך אתה עוד מאמין להם?" כאילו הכל כאן דיכוטומי, שחור ולבן ללא אפורים. החיים לא נמצאים רק בקצוות, יש הרבה שטחים אפורים שרובנו נעים בהם, מחפשים תקווה, מחפשים אור, מאמינים שיש סיכוי ומאמינים שאפשר.
האסופה הזו חשובה דווקא כי היא נותנת קול לאלו שמאז היום הטראומטי טיפה נדחקו הצידה וזה קול חשוב ביותר. אלו אנשים שמסרבים לוותר על החזון, גם כשהוא מרוסק, ומעדיפים להישאר באזורי הספק ולא להסתתר מאחורי סיסמאות פשוטות.
בין המשתתפים ניתן למצוא שמות מוכרים כמו שהם סמיט, טל ניצן, רחמה ווייס, מגי אוצרי, עמוס נוי, יורם קופרמינץ ואחרים. לצד כותבים ותיקים יש כאן גם קולות פחות מוכרים, מה שמעניק לאסופה תחושה של ריבוי נקודות מבט אישיות ואמיצות. כל אחד מהם כותב ממקום פרטי, אך כולם נוגעים בשאלות משותפות: מה קרה לחזון הפיוס שלנו, והאם עדיין אפשר להאמין בו.
נכון, אין כאן ייצוג של כותבים פלסטינים, וזו החמצה שניכרת. ובכל זאת, העובדה שקבוצה של כותבות וכותבים יהודים, חלקם מהשורה הראשונה של הספרות המקומית, בוחרת דווקא עכשיו להרים קול שלא מתיישר עם התכתיבים של נוקשות ונקמה, היא משמעותית בפני עצמה. זהו אקט של אמונה עיקשת בכך שהמרחב האפור עדיין קיים, ושאפשר להמשיך לחשוב דרכו על העתיד.
קריאת הספר לא מציעה פתרונות ולא מבטיחה נחמה. היא מציעה עדות אחרת: שגם בעומק המשבר, בתוך ימים של פחד וברזל, עדיין יש מי שבוחרים לא להתפכח. לא להיכנע לציניות, לא למחוק את האפשרות של תקווה. זו בחירה שקטה אבל עיקשת, והיא מזכירה לנו שגם בתקופות האפלות ביותר יש מקום לשאלות, למחשבות, ואולי גם לפתח צר מהן אפשר להציץ החוצה.
