פטל הוצאה לאור

11/12/2025

אַתְּ רוֹצָה לְדַבֵּר?

אַתָּה הִתְקַשַּׁרְתָּ אֵלַי.

חָשַׁבְתִּי שֶׁצִּלְצַלְתְּ.

מָרִיָּה קָלָאס שָׁרָה עַכְשָׁו.

זֶה הָרֶגַע הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי.

אֵינִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאַתָּה גּוֹרֵם לִי לִנְשֹׁם.

הַחַיִּים הֵם רַק נָהָר שֶׁל קֶסֶם –
אֵיזֶה מַסָּע מֻפְלָא מִבַּעַד לַחֲפִירוֹת הַגֵּיהִינוֹם
וְהָאוֹר הַבּוֹהֵק מֵאֲפֵלַת הַגֵּיהִינוֹם
אוֹסֵף אֶת כּוֹחוֹ בְּנוּעוֹ
לְצַיֵּן שֶׁהוּא חֲלוֹם.

זֶה חֲלוֹם שֶׁהוּא הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה.

זֶה הַמַּטְרִיקְס,
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ מוֹצְאִים אֶת הַנְּשָׁמָה
רוֹקֶדֶת כְּאוֹרוֹת מְהַבְהֲבִים
וְכִצְלָלִים,
הֵיכָן שֶׁהַמַּיִם מְטַפְטְפִים מֵאֵיזֶה מָקוֹר בִּלְתִּי יָדוּעַ, וְגוֹרְמִים לַכֹּל לִקְרוֹת.

הַכּוֹחַ שֶׁל כָּל זֶה
הוּא הַנֶּקְטָר שֶׁל תּוֹדָעָה
הַנּוֹדֶדֶת אֶל תּוֹךְ הָרְקִיעִים שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים, אֲבָל הִיא מְבִיאָה חַיִּים
בִּלְתִּי יְדוּעִים לָנוּ;
מָקוֹם שֶׁבּוֹ מַלְאָכִים שָׁרִים
וְהַהֵד הוּא הַמַּיִם מִתַּחַת,
גַּלִּים עֲצוּמִים בָּאוֹקְיָנוּסִים
וְאָנוּ יוֹשְׁבִים וְצוֹפִים בָּהֶם
כְּשֶׁהֵם מְנַגְּנִים.

זֶה הַמָּקוֹר שֶׁל כָּל מָה שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ
לִהְיוֹת עֵרִים.
הַבִּלְתִּי נִתָּן לְמַגָּע,
חֲנוּת הַבְּשָׂמִים שֶׁל הַנִּסְתָּר, הַגּוֹרֶמֶת לָנוּ
לִהְיוֹת מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה –
אֵלֶּה הַחַיִּים.

לְאֵלו חֻקֵּי סִימֶטְרְיָה וְשִׁמּוּר זֶה נַעֲנֶה?

לְקוֹלָהּ שֶׁל מָרִיָּה, וְלַבְּהִירוּת שֶׁהַתּוֹדָעָה מְכוֹנֶנֶת כַּאֲשֶׁר
אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּיֹּפִי כְּשֶׁאַתְּ נִתְקֶלֶת בְּעַצְמֵךְ
בַּמַּרְאָה, וְתוֹדַעְתֵּךְ נִפְקַחַת כַּסְּפֶּקְטְרוּם שֶׁל צְבָעַיִךְ.
מָקוֹם שֶׁבּוֹ אַתְּ הִנֵּךְ אַתְּ
וְהָעֲבוֹדָה הַזָּרָה שֶׁל הַחוּץ לֹא מַשְׁחִיתָה אוֹתָךְ.

זֶה גַּם הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אַתָּה פָּתוּחַ כְּפֶרַח־הַלַּיְלָה
יָפֶה לְעַצְמְךָ
קָרוֹב
לְבַד וְעֵירֹם
צָלוּל כַּמַּיִם שֶׁזֶּה עַתָּה נָגְעוּ בָּאֲדָמָה לָרִאשׁוֹנָה לְאַחַר יוֹם אָרֹךְ,
מָקוֹם שֶׁבּוֹ הַמְּתִיקוּת הִיא כְּפֶה אַחַר הִתְעַלְּסוּת

הַלַּיְלָה
דָּנוּ בְּסוּפֶּר־סִימֶטְרְיָה
בְּמָרִיָּה קָלָאס
בְּ"נוֹרְמָה" שֶׁל פּוּצִ'ינִי
וּבָרְגָעִים הָאוּלְטִימָטִיבִיִּים שֶׁל חַיֵּינוּ.

*
שיר 94 מתוך "אלף גביעים מלאים שקופים" החדש של יהודית אוריה, הוא טקסט צלול כבדולח, יפהפה ועמוק

08/12/2025

"הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא".
סקירה מרגשת של עולם הספרים של שניר פלג על ספרה של אביבית משמרי

הרבע הנותר / אביבית משמרי
הוצאת פטל
116 עמודים

הספר הזה, העדין והיפה הזה, זרק אותי לסיפורים של משפחתי שלי, לאובדן של משפחתי שלי, ולעובדה שכולנו בשלב מסוים מאבדים את הקרובים אלינו, חלק מהגיל, חלק מהעולם, וחלק מההתמודדות עם העולם הזה. מה שנשאר לנו הם זיכרונות וסיפורים, ואת זה משמרי פותחת על השולחן כמו קלפים, גלויים מצד אחד וזהירים מצד אחר, כמו הכריכה היפה של הספר שמרמזת על שכבות, על מה שנמצא בחוץ ועל מה שמחכה למי שמוכן להתעכב ולהקשיב.

כבר מן העמודים הראשונים ברור לי שזה אינו ספר שמבקש רחמים. הוא אינו מרים קול ואינו מבקש תשומת לב. להפך, זהו טקסט שמתנהל בקול שקט מאוד, כמעט יומיומי, אבל כזה שמלא חדות. משמרי אינה כותבת את האבל כדרמה אלא כחומר חיים, משהו שנוכח בתוך החלטות קטנות, בתוך מחשבות שמופיעות דווקא כשנדמה שאין בהן חשיבות מיוחדת. דווקא שם, בדברים שנאמרים כבדרך אגב, נמצא הכאב במלוא עוצמתו.

הכתיבה פרגמנטרית, קטעים קצרים, תנועה בין זמנים, בין מחשבה פרטית להתבוננות רחבה יותר. אבל אין כאן פיזור. יש תחושה של יד שיודעת בדיוק מתי לעצור, מתי לא להסביר, מתי להשאיר משהו פתוח. זה ספר שמכבד את הקורא במובן העמוק, הוא אינו מאכיל ברגש ואינו מסכם עבורי מה עלי להרגיש. הוא נותן לי להיות שם לבד, עם הזיכרונות שלי, עם האנשים שלי.

אחד הדברים החזקים בעיניי הוא האופן שבו משמרי כותבת על זיכרון בלי לייפות אותו. הזיכרון כאן אינו נוסטלגי ואינו מנחם בהכרח. הוא לפעמים מביך, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב בצורה לא דרמטית אלא מתישה. יש רגעים שבהם הכתיבה כמעט קלינית, תיעוד של מוסדות, של שגרות, של מצבים אנושיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לספרות, ודווקא שם נוצר עומק רגשי חזק מאוד.

כקורא, הרגשתי שהספר לא מנסה להציע פתרון. אין כאן מסר של סגירה או של נחמה גדולה. יש ניסיון כן להבין איך חיים עם מה שאין לו פתרון. איך ממשיכים כאשר הזיכרון אינו טקס קבוע אלא משהו שמשתנה כל הזמן, לפי מצב הרוח, לפי המרחק, לפי החיים שנמשכים ממילא.

הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.

07/12/2025

נחת מיוחדת היתה לנו בחמישי האחרון, בערב השקת ספר הביכורים הנהדר של נדב וולך. בבית מקום לשירה Poetry Place החיפאי עלו ודיברו על "גרעינית" בחוכמה ובאהבה, עופרה עופר-אורן, ניצן ויסמן ועורך הספר רון דהן. תודה לקהל ותודה למארחים

03/12/2025

אתמול, בטקס מרגש, הוענק לדיאנה שיין גרינדלינגר ציון לשבח בפרס "פריחה מאוחרת" של המחלקה לספרות באוניברסיטת בן גוריון, על ספר הביכורים שלה "שתיקה לבנה".
שמחים איתך, דיאנה יקרה!

28/11/2025

המתלהבת - עטרה אופק כותבת מלים חמות ותשבוחות על "הרבע הנותר":
"אלה הצצות לתוך נפש של ילדה שמבינה שכולם כבר הלכו, ושהיא כבר בוגרת, והיא משתדלת להתאים את הפוקוס לתמונה החדשה שנוצרה, ומשתפת אותנו בניסיון היפה הזה, הנוגע כל כך ללב. אבל זה דווקא לא ספר עצוב, ממש לא. הוא ענוג ומתוק ובעיקר מפויס. תקראו".
המוני תודות, עטרה יקרה, איזו המלצה משמחת לב

אפשר להגיד על ספר שהוא רך? לא מפני שכריכתו רכה (והיא רכה), אלא שהוא כולו רוך ועדינות. והוא גם חכם מאוד, ורגיש ונדיב, וגם ספוג ברגש ההוא, אהבה, בין השורות וברווחים שבין המלים. אהבה לכל מה שהוא אנושי, שמאפשר לנו קרבה ותחושת שייכות. לקרוא את "הרבע הנותר" זה כמו להתארח בביתה של הסופרת כשהיא נחה בכורסתה, רגועה ונינוחה, ולהקשיב לה נזכרת ומהרהרת ומספרת על חייה מנקודת ראותה העכשווית, כשהיא היחידה ששרדה מהמבנה המשפחתי המרובע של אמא-אבא-אח-אחות קטנה, ואי אפשר להפסיק להקשיב לה, כי היא כותבת כל כך יפה ואמיתי, בלי שום מסיכה.

וכבר בפתח הספר היא מזהירה: "הספר הזה מלא בושות ועניינים. הבושות מהשכנים ובושת הגוף החולה ובושת הבת שנתקפה רגשות אשמה. בושת ההחלטות הלא-נכונות (...) אבל כל אלה נשארו בחוץ", היא מזדרזת להבהיר לנו, "ולא מוזכרים כמעט בכלל". והיא מספרת על הימים שבהם המשפחה היתה שלמה, בתור אחותו הקטנה של אחיה כשעוד היה נער רגיל, כביכול, לפני שמחלת הנפש שלו התפרצה. והזכרונות קופצים ומתערבבים זה בזה, כמו שקורה תמיד בשיחות, עם חוויות מבית חולים כזה או אחר כשביקרה שם את אמא, ואז את אבא, ובין לבין את האח באברבנאל. וברקע מבליחה פה ושם גם ישראל של פעם – בחולון, בתל אביב, באלף שעבר: "אולי במקום לזרוק עובדות, אצייר תמונות. בתמונות הזיכרון שלי מילדותי, התפאוּרה תמיד זכורה עד הפרט האחרון, כולל ההדפס על הווילונות, אבל העצמי בן החמש שבמרכזן – אני, נניח – הוא כתם מטושטש. כאלה הן כנראה שנות הילדות, שנים של סובייקט מפרפר, מתמתח ומייבש כנפיים, עד שהוא מגיע לצורתו הסופית".

הנה, תראו באיזה רוך היא מתארת את עבודת הכירורג, "האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בגוף של אדם חי", כשהוא מביט בגוף המונח מולו: "בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות עם חברים ומפגשי אהבה. בגוף הזה, כמו בכל גוף, מקופלים שירים או מנגינות או פרקים מספרים או תפילות עתיקות שהזכירו לו מי הוא". והיא מתבוננת בעצמה באותה דייקנות, באותו רוך, ברגע נדיר של חשיפה: "בתור חיה דו-ראשית יש לי שלווה גדולה בלב כעת. ואין לי מנוחה פנימה משם, בחדרון שירות קטן שנשאר סגור בתוך אותו לב, ובו ציפור מנסה את כוחה בהטחת עצמה בחלון – לאוורר, לאוורר. כתבתי כבר. אבל אין לי מה". אלה הצצות לתוך נפש של ילדה שמבינה שכולם כבר הלכו, ושהיא כבר בוגרת, והיא משתדלת להתאים את הפוקוס לתמונה החדשה שנוצרה, ומשתפת אותנו בניסיון היפה הזה, הנוגע כל כך ללב. אבל זה דווקא לא ספר עצוב, ממש לא. הוא ענוג ומתוק ובעיקר מפויס. תקראו (באתר "עברית" יש פרק ראשון לטעימה), תיהנו ותתנו לאהובים שלכם (116 עמ', ערך: אלי הירש), כעת בהנחה באתר ההוצאה: https://www.petelpublishing.com/product-page/%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%A8