08/12/2025
"הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא".
סקירה מרגשת של עולם הספרים של שניר פלג על ספרה של אביבית משמרי
הרבע הנותר / אביבית משמרי
הוצאת פטל
116 עמודים
הספר הזה, העדין והיפה הזה, זרק אותי לסיפורים של משפחתי שלי, לאובדן של משפחתי שלי, ולעובדה שכולנו בשלב מסוים מאבדים את הקרובים אלינו, חלק מהגיל, חלק מהעולם, וחלק מההתמודדות עם העולם הזה. מה שנשאר לנו הם זיכרונות וסיפורים, ואת זה משמרי פותחת על השולחן כמו קלפים, גלויים מצד אחד וזהירים מצד אחר, כמו הכריכה היפה של הספר שמרמזת על שכבות, על מה שנמצא בחוץ ועל מה שמחכה למי שמוכן להתעכב ולהקשיב.
כבר מן העמודים הראשונים ברור לי שזה אינו ספר שמבקש רחמים. הוא אינו מרים קול ואינו מבקש תשומת לב. להפך, זהו טקסט שמתנהל בקול שקט מאוד, כמעט יומיומי, אבל כזה שמלא חדות. משמרי אינה כותבת את האבל כדרמה אלא כחומר חיים, משהו שנוכח בתוך החלטות קטנות, בתוך מחשבות שמופיעות דווקא כשנדמה שאין בהן חשיבות מיוחדת. דווקא שם, בדברים שנאמרים כבדרך אגב, נמצא הכאב במלוא עוצמתו.
הכתיבה פרגמנטרית, קטעים קצרים, תנועה בין זמנים, בין מחשבה פרטית להתבוננות רחבה יותר. אבל אין כאן פיזור. יש תחושה של יד שיודעת בדיוק מתי לעצור, מתי לא להסביר, מתי להשאיר משהו פתוח. זה ספר שמכבד את הקורא במובן העמוק, הוא אינו מאכיל ברגש ואינו מסכם עבורי מה עלי להרגיש. הוא נותן לי להיות שם לבד, עם הזיכרונות שלי, עם האנשים שלי.
אחד הדברים החזקים בעיניי הוא האופן שבו משמרי כותבת על זיכרון בלי לייפות אותו. הזיכרון כאן אינו נוסטלגי ואינו מנחם בהכרח. הוא לפעמים מביך, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב בצורה לא דרמטית אלא מתישה. יש רגעים שבהם הכתיבה כמעט קלינית, תיעוד של מוסדות, של שגרות, של מצבים אנושיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לספרות, ודווקא שם נוצר עומק רגשי חזק מאוד.
כקורא, הרגשתי שהספר לא מנסה להציע פתרון. אין כאן מסר של סגירה או של נחמה גדולה. יש ניסיון כן להבין איך חיים עם מה שאין לו פתרון. איך ממשיכים כאשר הזיכרון אינו טקס קבוע אלא משהו שמשתנה כל הזמן, לפי מצב הרוח, לפי המרחק, לפי החיים שנמשכים ממילא.
הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.
