03/06/2025
סקירה יפהפייה, מדויקת ואישית של בלוגר הספרות שניר פלג, בדף עולם הספרים של שניר פלג, על ספרה של מאיה בנבנישתי:
"כשהתחלתי לקרוא את 'הספר על אמיל', נפתח בי חלון ישן. מצאתי את עצמי שוב בדרום – בשולי עיר קטנה, התקופה שלימדתי בבית הספר הדמוקרטי בערד, בין שבילים מאובקים ונוף שאין בו צל, אבל יש בו חירות. הכרתי את הנערים והנערות האלה. הכרתי את השיחות, את השתיקות, את הדרך שבה מבט יכול להסגיר יותר מכל סיפור.
נעמי מגיעה למקום כזה – תיכון מבודד בשולי המדבר – כזעזוע שקט. היא לא מחפשת תשומת לב, אבל לא יכולה להתחמק ממנה. הנוכחות שלה מטלטלת משהו באיזון של הקבוצה המקומית: בנות שכבר יודעות "איך צריך להתנהג", בנים שחוששים לחשוף רגש, מורים שמרגישים שהם נעים בין אידיאולוגיה לבירוקרטיה.
ובתוך כל זה – אמיל. דמות עגולה, סקרנית, קצת זרה בעצמו.
הקשר ביניהם נבנה באיטיות, מלוּוה בריחוק, במתחים, בכניסות ויציאות מחיי היומיום. זה לא סיפור אהבה "מהסוג הרגיל", אלא מערכת יחסים שמחזיקה בתוכה כמיהה, התמסרות, חוסר הבנה, וגם אפשרות להשתנות. כל אחד מהם מושך את השני החוצה מעצמו – לפעמים בעדינות, לפעמים בכאב.
לצד הקשר הזה, הספר מתאר בדיוק רב את חיי התיכון במרחב מבודד: חוויית הפנימייה, המרחבים הפתוחים, המסדרונות שבהם לא תמיד יודעים אם אתה תלמיד או חבר או פשוט מישהו שצריך רגע שקט. הכיתה היא רק חלק מהתמונה. יש סודות, רכילויות, השפלות, וגם רגעים נדירים של חסד.
מה שמחזיק את הספר זו לא העלילה בלבד, אלא היכולת של מאיה בנבנישתי להקשיב. היא לא מסבירה לנו את הדמויות שלה, אלא נותנת להן לדבר – לפעמים בלי מילים. יש לה שפה רזה ומדויקת, שיודעת מתי לעצור. היא כותבת בגובה עיניים – אבל לא מתוך ויתור, אלא מתוך כבוד.
וזה אולי מה שנשאר בי אחרי הקריאה: התחושה שמישהו זוכר מה זה להיות בן שש-עשרה במדבר. בלי להנמיך, בלי להאדיר, בלי לפחד להישאר עם סימני שאלה פתוחים."
תודה שניר על הסקירה היפה הזו, של ספר שמחזיר את כולנו לרגע אל לבטי ההתבגרות והאהבה, אבל אחרת
הספר על אמיל / מאיה בנבנישתי
הוצאת פטל
183 עמודים
כשהתחלתי לקרוא את הספר על אמיל, נפתח בי חלון ישן. מצאתי את עצמי שוב בדרום – בשולי עיר קטנה, התקופה שלימדתי בבית הספר הדמוקרטי בערד, בין שבילים מאובקים ונוף שאין בו צל, אבל יש בו חירות. הכרתי את הנערים והנערות האלה. הכרתי את השיחות, את השתיקות, את הדרך שבה מבט יכול להסגיר יותר מכל סיפור.
נעמי מגיעה למקום כזה – תיכון מבודד בשולי המדבר – כזעזוע שקט. היא לא מחפשת תשומת לב, אבל לא יכולה להתחמק ממנה. הנוכחות שלה מטלטלת משהו באיזון של הקבוצה המקומית: בנות שכבר יודעות "איך צריך להתנהג", בנים שחוששים לחשוף רגש, מורים שמרגישים שהם נעים בין אידיאולוגיה לבירוקרטיה.
ובתוך כל זה – אמיל. דמות עגולה, סקרנית, קצת זרה בעצמו.
הקשר ביניהם נבנה באיטיות, מלוּוה בריחוק, במתחים, בכניסות ויציאות מחיי היומיום. זה לא סיפור אהבה "מהסוג הרגיל", אלא מערכת יחסים שמחזיקה בתוכה כמיהה, התמסרות, חוסר הבנה, וגם אפשרות להשתנות. כל אחד מהם מושך את השני החוצה מעצמו – לפעמים בעדינות, לפעמים בכאב.
לצד הקשר הזה, הספר מתאר בדיוק רב את חיי התיכון במרחב מבודד: חוויית הפנימייה, המרחבים הפתוחים, המסדרונות שבהם לא תמיד יודעים אם אתה תלמיד או חבר או פשוט מישהו שצריך רגע שקט. הכיתה היא רק חלק מהתמונה. יש סודות, רכילויות, השפלות, וגם רגעים נדירים של חסד.
מה שמחזיק את הספר זו לא העלילה בלבד, אלא היכולת של מאיה בנבנישתי להקשיב. היא לא מסבירה לנו את הדמויות שלה, אלא נותנת להן לדבר – לפעמים בלי מילים. יש לה שפה רזה ומדויקת, שיודעת מתי לעצור. היא כותבת בגובה עיניים – אבל לא מתוך ויתור, אלא מתוך כבוד.
וזה אולי מה שנשאר בי אחרי הקריאה: התחושה שמישהו זוכר מה זה להיות בן שש-עשרה במדבר. בלי להנמיך, בלי להאדיר, בלי לפחד להישאר עם סימני שאלה פתוחים.
