06/09/2025
אני סימן - אני עדות
לידידות ולבדידות
וגם במשעולי ילדות
אצעד לבטח
בני אדם משאירים אחריהם סימני דרך. לפעמים הם כותבים את זיכרונותיהם על גבי נייר בספרים חיים, לפעמים מתעדים את קורותיהם בסרטי תעודה, יש שמנציחים באנדרטאות אישיות – ולעיתים מסתפקים בלוחית קטנה, כסופה, המחוברת אל גב ספסל בלב סנטרל פארק שבניו יורק.
לפני כמה שנים נסעתי לבקר את אחי ובני משפחתו בניו יורק. ומפעם לפעם עליתי על הרכבת התחתית, בדרך לגלות תחנה חדשה, ועוד פינה בעיר שלא נחה לרגע. באחד הימים, כשחשקה נפשי במעט ירוק, ברחתי מן הנוף האורבני אל תוך סנטרל פארק. קניתי כוס קפה, נכנסתי אל הפארק וטיילתי לי בין העצים הגבוהים , נשמתי עמוק את הריח הרענן של הטבע בלב העיר. טיילתי לאורך האגם הגדול, חלפתי על פני רוכבי אופניים, להקות נגנים, מאמני רחוב, ציירי רחוב , שייטים בסירות רומנטיות – וכל פינה ומנגינה משכה את תשומת הלב .
ואז נתקלתי באחד ממוקדי תשומת הלב הפשוטים ביותר של הפארק – ספסלים . איזו המצאה נפלאה זה ספסל : מקום לשבת, לנוח, לשקוע במחשבות או לפגוש אנשים זרים. רק שאז הבחנתי בדבר מה יוצא דופן – שלט קטן ומבריק שהיה ממוסמר אל גבו של הספסל כמו על ספסלים רבים בפארק . על השלטים הופיעו טקסטים קצרים, שאלות פשוטות, הרהרתי . מה פשר המשפטים , האם זו חידה? עדות? סימן חיים? זיכרון? כשקמתי והמשכתי ללכת הבחנתי בעוד ועוד לוחות כסופים – מאות, אלפים – כל אחד מהם מספר סיפור אחר, יוצר פסיפס אנושי של חיים, תקופות ואנשים.
בחיפוש מהיר בגוגל גיליתי את מהות הלוחות : מדובר בתוכנית ייחודית שהחלה בשנת 1986 בשם "Adopt-A-Bench" – אמץ ספסל . יוזמה של ה-Central Park Conservancy, המאפשרת לתושבים ולמבקרים לאמץ ספסל בעד תרומה. מאז ועד היום, מתוך כ-10,000 ספסלים הפזורים בפארק, אומצו כבר יותר מ-7,000. התרומה כוללת התקנת לוחית הנצחה אישית: לפעמים היא מנציחה אנשים אהובים שחלפו מן העולם הזה, לפעמים הלוחית מציינת אירוע חיים משמעותי, ולעיתים היא פשוט מבטאת מחווה של חיבה לעיר או לפארק עצמו.
כך נעשן ספסלי הפארק לאוסף מדבר של סיפורי חיים – לא רק מקומות למנוחה, אלא גם ארכיון אנושי פתוח, שבו כל עובר אורח יכול לשבת ולקרוא זיכרון קטן, קול של מישהו בעולם שהותיר זיכרון בעולם הזה.
הלוחות הללו הם לא רק קישוט לעוד ספסל – הם אוסף של רגעים אנושיים : הצעות נישואין, זיכרונות אהבה, מסעות חיים, דברי הוקרה לחיות מחמד, רגעים של געגוע , או אפילו משפטים הומוריסטיים שגורמים לעצור ולחשוב.
פתאום מצאתי את עצמי אוספת לי משפטי השראה , מתוך גלריית ההשראה שנוצרה בפארק – "סימני חיים על הספסלים":
"לילדינו, שלמדו לרכוב כאן על אופניים"
"החיים קצרים , אך מהנים , ואתה מחליט איך לחיות אותם. שבור שגרה, תהנה, תחקור "
"מרשה, לא הצלחתי להכניס את הפארק לטבעת, אז מקווה שהספסל הזה יעבוד במקום. האם תתחתני איתי?"
"ג'ודי ואל. תמיד נאהב את הפארק הזה ותמיד נאהב זה את זו."
"ייקי. לא משנה איפה אתה – תמיד תהיה בליבי."
"על ספסל זה, יום אחד, אציע נישואין – והיא תאמר כן."
"לגרובר ונטל, שאהבו את הפארק."
"לגרייסי ודייזי – על כל ההליכות המשותפות בפארק , ועל החברות."
"הוא אהב לוחות."
אבל המשפטים הללו הם רק סימן לסיפור חיים יותר עמוק , קחו למשל את הסיפור הבא , סיפורו של "ספסל ג'ק" – אהבה שנחרטה על ספסל עץ .
ביום סתוי של ספטמבר 2022, ג'ק צ'יאפצ'אק, תסריטאי ניו-יורקי בן 32, הראשון להפתיע את ארוסו, ג'ק לורנטזן, בדרך הכי אותנטית ומיוחדת שחשב . השניים טיילו לאורך Hudson River Park – טיילת נעימה לאורך נהר ההאדסון – וכך הגיעו לספסל קטן המשקיף לאנדרטה להנצחת קהילת ה-LGBT. על הספסל כבר חיכתה לוחית – והפעם, לא אנונימית אלא במיוחד עבורם: "ג'ק, תתחתן איתי? באהבה, ג'ק"
כמובן, הוא אמר כן. המשפחה עמדה בקרבת מקום, צופה ברגע הקסום ; אחרי ההצעה יצאו לשייט קסום לאורה של הזריחה סביב פסל החירות שסגר את האירוע המרגש.
אבל החיים, כמוהם, לא התנהלו לפי התוכנית. שלושה חודשים בלבד לאחר ההצעה, בלילה החשוך של חג המולד 2022, ג'ק לורנטזן נפטר באופו פתאומי מהתקף לב בלתי מאובחן.
העדות שנותרה לאהבתם היה השלט על הספסל, ג'ק הכואב התחיל לבקר אותו מדי יום, לשבת על הספסל , לדבר בקול עם רוחו של אהובו.
ברבות הימים, ג'ק הבין שעל הספסל הזה, המחזיק משמעות עמוקה, יש לחרוט מסר על המהות והדרך של ג'ק אהובו, על החיים האמיתיים. הוא נזכר בסרט האהוב על לורנטזן — Never Been Kissed — ובחר לצרף את האמירה: "גלה מי אתה ונסה לא לפחד מזה."
כך הפך הספסל ממקום הצעה למקום של ביקור מסורתי, סליחה ועוצמה; מסר קטן שמזמין עוברי דרך להרהר, לנוח, ולאהוב.
התגובות לסיפור באינטרנט לא עצרו. לאחר שג'ק פרסם את הסיפור – בעיקר דרך סרטון טיק-טוק – נצפו יותר מ-10 מיליון צפיות ונוצר מעגל תמיכה רחב שעטף את ג'ק.
וכך בחיים כאב , שמחה או השראה של מישהו אחר , נוגע בלבבות של רבים . כל סיפור שיוצא החוצה הופך להיות אוניברסלי : כשהעולם ממשיך לנוע, גם אנחנו יכולים לעצור, לשבת, ולהבין - אנחנו לא לבד, אהבה וזיכרון מתכנסים בפינה קטנה של קדושה, אפילו על ספסל פשוט.
נזכרתי בסיפור הזה בצל הסיפורים הרבים של הנרצחים , והנופלים מאז ה- 7 באוקטובר , כל משפחה מנסה בכוחות תעצומות הנפש שלה להבין, לספר, להזכיר, להנציח את החיים של מי שאינו כאן , להשאיר סימן חיים .
ההשראה הזאת גרמה לי לערער ולחשוב אולי להוביל פרויקט דומה , להכין שלטים לכל מי שאיננו ולהנציח אותם בפארק חי או בפארק וירטואלי . ומי יודע אולי אמצא יום אחד מישהו שיחבור אליי ויפיק איתי את הרעיון מלא ההשראה הזה .
סימנים יש בהם הרבה יותר מעדות.
